חבל על הזמן

בואו נניח, רק נניח, שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד מעוניינים לפתור את המשבר ביניהם. הבה נדמיין שאת החורבות האלה ניתן לשקם ושהכול תלוי ברצונם הטוב של הניצים. עכשיו, כששקענו אל תוך האילוזיה, הגיע הזמן לבחון את הבעיות האמיתיות שמקשות על הממשלה לשרוד בהרכבה הנוכחי, בלי קשר למספר פגישות ההבהרה והבירור שיקיים נתניהו עם שריו.

ראשית, ראש הממשלה ושר האוצר ייאלצו להתגבר פעם אחת ולתמיד על משבר התקציב. הכוונה לא רק לרפורמת הבריאות או לסעיף קק"ל - אלא ליכולת של לפיד להתמודד עם הטענות שמועלות כעת של מערכת הביטחון (הפתעה, הפתעה) לתקצוב-חסר ושזוכות לגיבוי מלא מנתניהו. בלי להיכנס לסכומים המדויקים, מדובר כאן בכמה מיליארדים שהאוצר יצטרך למצוא בתוך תקציב שבקושי השאיר רזרבות שמספיקות לרכישת מהדקים.

אחרי שיגיעו להסכמות על תקציב המדינה, יעברו השניים למוקש הבא: חוק מע"מ אפס, שעבר כמעט את כל המשוכות הפרלמנטריות. מלבד העובדה שראש הממשלה לא מאמין בחוק, בז לרציונל הכלכלי שעומד מאחוריו, ומאמין שאין מספיק כסף לתקצב אותו, יש בעיה נוספת: בהודעות שיצאו לתקשורת מטעם דוברי הליכוד הרשמיים, נטען שכל תכלית החוק היא לסייע לחברים הקבלנים של שר האוצר (טענה שהיא עילה לבדיקה משטרתית ו/או לתביעת לשון הרע). קשה לדמיין את נתניהו, עכשיו כשהכול בחוץ, שב ומצביע בכנסת בעד החוק שאותו הוא מתעב, בשעה שלפיד לא יוכל להרשות לעצמו להישאר בממשלה שתסכל את קידומו.

אבל עזבו אתכם מ"השטויות"- תקציב המדינה, מע"מ אפס, רפורמות - בואו נדבר על החקיקה. מליאת הכנסת הפכה מזמן לזירת מטענים, ועדות הכנסת הן שטח עוין, ובוועדת השרים לענייני חקיקה יורים כוחותינו על כוחותינו. השרים ציפי לבני ויאיר לפיד מתקשים לחיות עם גל החקיקה הימנית: חוק הלאום, החוק נגד הח"כית חנין זועבי, שלילת תושבות ממבצעי טרור, וכל הג'ז הזה. ב"בית היהודי" לא מסוגלים לאפשר ללפיד וללבני לקדם ללא הרף רפורמות בדת ומדינה (לעתים גיור, לעתים פונדקאות, או תחבורה בשבת, ולעתים הכול ביחד).

מבחינת נתניהו, נראה כי כל אלה שטויות, העיקר לסכל את חוק "ישראל היום" שנתמך על-ידי לפיד, לבני והשר אביגדור ליברמן. בלי שתהיה דרך לנטרל את כל המוקשים האלה, חבל על הזמן.

ולבסוף, יש את המטרד הזניח המתקרא "תהליך מדיני".

כבר ראינו כי ציפי לבני לא מוטרדת מזוטות כגון אלה: כן קיפאון לא קיפאון - העיקר שהיא "הממונה על המו"מ עם הפלסטינים". אלא שגם הסטגנציה מפוררת את הקואליציה. השרים נפתלי בנט ואורי אריאל דורשים עוד בנייה בהתנחלויות; יאיר לפיד יוזם ועידה בינלאומית, ונתניהו בסך-הכול רוצה לחזור הביתה בשלום.

כמעט בלתי אפשרי להתגבר על מצבור כל-כך סבוך של מחלוקות ומשברים. ועדיין, לו הייתה קיימת בין נתניהו ללפיד טיפה של אמון, ייתכן שזה היה אפשרי. אבל השנאה, התיעוב וחוסר האמון הם כשלעצמם מקשים על המשך התפקוד המשותף, שלא לדבר על ים הבעיות שהזכרנו כאן.

את הזעם והחשדנות של נתניהו כלפי שר האוצר, לפיד קנה ביושר. האמת צריכה להיאמר: במקרה הזה הפראנויות של ראש הממשלה לא היו מופרכות. לפיד גישש אם ניתן להדיח את נתניהו ולהקים קואליציה חלופית, והוא חכך בדעתו, כמו שחשד נתניהו, באפשרות להעביר את התקציב ואת חוק המע"מ, ומיד אחר-כך לפרוש מן הממשלה.

אבל הבעיה היא גם של נתניהו עצמו: בקדנציה הקודמת התרגל רה"מ לעבוד עם קואליציה של שיות צייתניות. כולם היו שם כדי לעשות לו נעים - השרים ליברמן ואלי ישי, סגן-השר יעקב ליצמן והשר זבולון אורלב - ומעל כולם שר הביטחון אהוד ברק, ששימש כפודל צמרירי לרגליו של נתניהו. לפיד, שומו שמיים, סירב להסתפק בכיבודים ובשררה, ודרש לקדם את האג'נדה שלו. זו הנקודה שבה העסק החל להתפרק.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10