הבטחות שהציבור לא מאמין להן: בוז'י נגרר אחרי נתניהו

על פי נתוני סקר שנערך עבור ועידת "גלובס" לעסקים, רק 7% מהציבור בישראל מאמינים שהמדיניות הכלכלית במדינה נקבעת בהתאם לצורכי האוכלוסייה. 93% סבורים שמה שקובע את המדיניות הכלכלית הם אינטרסים אישיים של פוליטיקאים, אינטרסים של תאגידים גדולים והקשרים בין הון לשלטון. על רקע הנתונים האלה יש לשפוט את הודעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהוא יוביל לקביעת מע"מ אפס על מוצרי יסוד בפיקוח.

סביר להניח שנתניהו, פוליטיקאי מנוסה, לא היה מתפתה, אפילו לא לרגע, להאמין שהציבור יאמין להבטחה כזאת. נתניהו, יותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית, דחף להעלאת המסים העקיפים בישראל במטרה להפחית את המסים הישירים על הכנסות גבוהות. זה היה מהלך אסטרטגי שלו, שביטא את מהותו האידיאולוגית.

ההכרזה על ביטול המס על מוצרי יסוד, בפיקוח או שלא בפיקוח, היא צעד טקטי ערב בחירות, ואחריהן הוא ייעלם. הדבר היחיד שנתניהו הצליח לעשות בהצהרתו התמוהה הוא לשכנע את הציבור שהוא בפאניקה. בימים נטולי ריח בחירות, נתניהו יודע שכאשר פותחים את הדלת לשיעורי מע"מ דיפרנציאליים, הסוף הוא שמנגנון המע"מ חדל לתפקד כמערכת יעילה המאפשרת לממשלה להשתמש בה בשעת דחק תקציבי.

לשם ההגינות, יש לומר שמי שהחל את המהלך להנהגת מע"מ דיפרנציאלי הוא שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שהפך את מע"מ אפס על דירות מקבלנים לדגל פוליטי. הצעתו החדשה של נתניהו רק ממחישה מה יקרה בעתיד, כאשר אינטרסים פוליטיים או מגזריים יקבעו איזה שיעור מס יוטל אל אילו מוצרים ושירותים. כך או כך, המשמעות המעשית של צעד כזה היא לא רק אובדן הכנסות למדינה אלא גם גיבוש מנגנוני פיקוח וגבייה הרבה יותר מורכבים מאלה הקיימים היום, לצד "קומבינות" שונות לשם הכנסת מוצרים ושירותים לרשימת המע"מ המופחת. למזלו של ראש הממשלה, גם יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, החל בפיזור הבטחות פוליטיות שוודאי נשמעות חלולות לאותו ציבור הסבור שאין קשר בין המדיניות הכלכלית לצרכיו. אילו היה הרצוג מנסה לעשות שירות לעצמו, היה מספר על המאבקים של חברי סיעתו בחזיתות שונות בכנסת, בקידום שקיפות בתקציב, בשיקום ההוצאה האזרחית, בקידום זכויות עובדים ובהפיכת מערכת המס לצודקת יותר. אבל הוא כנראה רצה להתחרות בנתניהו ולפיד במגרש שלהם, ובכך פגע באמינותו.

מי שרוצה לאתגר את ראש הממשלה ואת מי ששירת כשר האוצר בממשלתו עד לפי כמה ימים אינו צריך להיגרר להבטחות כמו "הורדת יוקר המחיה בתוך שישה חודשים". די לו שישתמש בנתונים הקיימים, המראים מה אירע לשירותי החינוך והבריאות בישראל וכיצד התחלק נטל המס בישראל, בין המאון העליון ליתר האוכלוסייה, ובין משלמי מס הכנסה למשלמי מסים עקיפים.

אתגר כזה מחייב להציג מצע כלכלי המתנגד למדיניות הכלכלית הנוכחית ומבטיח לבחון את הורדת שיעור המע"מ הכללי והעלאת שיעור המיסוי הישיר, ולבחון את צמצום האפשרויות לתכנוני מס, בתוך יישור קו עם היוזמות של ה-OECD בכיוון זה. מצע אופוזיציוני, אם הוא רוצה לשכנע את הציבור שיש ממש בתוכנו, צריך לדבר על הגדלה דרמטית בהוצאה החברתית, שינוי עמוק בסדרי העדיפויות בתקציב וצמצום תופעת עובדי הקבלן. כל אלה הם דברים שעומדים מאחוריהם מאבקים של כמה שנים באופוזיציה, מה שעשוי להקנות לה אמינות בציבור.

בשנת 1981 הוכרעו הבחירות לטובת הליכוד בין היתר בזכות העובדה שהציבור האמין לשר האוצר אז יורם ארידור שכלכלת הבחירות שהנהיג תימשך לאורך זמן, ולשר יעקב מרידור שטען שיש בידו טכנולוגיה המאפשרת "להאיר את כל רמת גן עם האנרגיה הדרושה להדליק נורה אחת". מאז חלפו 33 שנים, והרבה מערכות בחירות. יש לקוות שהפוליטיקאים הישראלים לא מנסים להחזיר את הדיון הציבורי שלושה עשורים לאחור.