הדרך לשבירת מעגל העוני

כבר בשנת 2001 קבעה ועדת חקירה פרלמנטרית של הכנסת כי מדינה ישראל מחזיקה בשיא. שיא שלילי, מדכא, בעייתי וקשה - שיא בפערים חברתיים בעולם המערבי. השיא הישראלי כולל את כל התחומים הכלכליים והחברתיים ברי המדידה. מאז חלפו 14 שנה, והפערים - שהיו גדולים כבר אז - רק הלכו והעמיקו, לצד אוזלת היד של כל רשויות המדינה בהתמודדות עם המצב הקשה.

המשמעות של שיא בפערים חברתיים היא יותר עוני ופחות תקווה לאזרחים רבים במדינה. דו"ח הוועדה, כמו גם מחקרים רבים שנערכו מאז, הצביעו על כך שהשכלה גבוהה היא הכלי המרכזי והחזק ביותר למוביליות חברתית - המביאה לשיפור במעמד החברתי-כלכלי של האזרח.

לרוע המזל, מחקרים גם מראים כי בישראל הגורם העיקרי שמשפיע על סיכויי ההשתלבות בהשכלה גבוהה הוא נקודת הזינוק של האדם - המקום בו נולד, הכנסתם של הוריו, השכלתם ומספר בני המשפחה. אם נהיה יותר ספציפיים, ישנו מתאם מובהק בין רמת ההכנסה הממוצעת ביישוב ובין שיעור הזכאות לתעודת בגרות בו. ככל שרמת ההכנסה הממוצעת ביישוב גבוהה, כך שיעור הזכאות לתעודת בגרות גבוה.

המצב בו נקודת הזינוק של אדם קובעת את סיכוייו להגיע להשכלה גבוהה היה יכול להיות שולי, אם מערכת החינוך וגורמים נוספים בעלי יכולת השפעה על המצב היו מצליחים לתקן את נקודת הזינוק. לצערי, זה לא המצב. מערכת החינוך אינה מצליחה לפרוץ את מעגל אי-השוויון בחברה הישראלית והפערים בין תלמידים במערכת החינוך הולכים וגדלים. על-פי מבחני פיזה האחרונים - ישראל נמצאת במקום השני בעולם בפערים בין תלמידיה, שניה רק לטאיוואן.

אם היינו משווים את צמצום הפערים במדינה למלחמה, הרי שהמוסדות להשכלה גבוהה והנגשתם לאוכלוסיות שמודרות מהן על לא עוול בכפן - הינו החזית האחרונה. בישראל של היום הפער בין עשירים ועניים בחינוך רק הולך ומחריף משתי סיבות עיקריות: תקצוב משלים של רשויות מקומיות ותשלומי הורים. כלומר, בתי ספר מתוקצבים על ידי משרד החינוך ועל ידי הרשות המקומית. משרד החינוך מתקצב סכום קבוע ושווה לכל תלמיד, וכאן נכנסת הרשות מוניציפלית וכמובן ההורים, ככל שהרשות חזקה יותר, כך היא יכולה להרשות לעצמה להפנות משאבים רבים יותר לטובת השקעה בחינוך, וכך לשפר את איכותו. וכך גם לגבי ההורים: הורים ממעמד בינוני גבוה משלמים לבתי הספר סכומים גבוהים יותר ובכך מגדילים את הפער, שלא באשמתם, כמובן.

זהו מעגל קסמים שקשה להיחלץ ממנו - ילד שנולד להורים מעוטי יכולת, בשכונה קשה, בעיר במעמד חברתי-כלכלי נמוך, יקבל, ככל הנראה, חינוך בינוני השונה באופן משמעותי מחברו שנולד למשפחה מבוססת - ולפיכך, הסיכוי שלו לרכוש להשכלה גבוהה יהיה נמוך יותר, העבודה בה יעבוד תהיה בשכר נמוך ואם בסביבה הזו הוא יגדל את ילדיו מצבם לא יהיה שונה משלו.

תיקון מצב חמור זה הינו באחריותה של המדינה, אלא שעד כה משרד החינוך לא הצליח לעמוד במשימה של צמצום הפערים החינוכיים באמצעות מתן תקציבים עודפים לתלמידים החלשים. התכנית החשובה כל כך של שר החינוך היוצא, לצמצום פערים וקידום שוויון במערכת החינוך - התקבלה שבוע בלבד לפני פירוק הממשלה וההכרזה על בחירות, ונראה שכמו המלצות קודמות בנושא, דוגמת ועדת שושני שטענה כך כבר לפני 15 שנה, גם הפעם התכנית תיגנז.

התכנית 'אוניברסיטה בעם', שאני עומדת בראשה, מצמצמת את הפערים בנגישות לאוניברסיטאות בקרב מבוגרים מאוכלוסיות מוחלשות, היא מוכיחה כי פתיחת הדלתות, ברוחב לב וללא דעות קדומות, משיבה את הרצון ללמוד וההנאה מהלמידה, שאבדו אי-שם בשנות הילדות, ופורצת קיבעונות ביחס ליכולות של הפרט.

השאלה הגדולה הינה האם משרד החינוך והממשלה הבאה ירימו את דגל צמצום הפערים בחינוך. השקעה משמעותית בפריפריה החברתית על חשבון החזקים בחברה היא אמירה ערכית, שאומרת בצורה ברורה כי גם לחלש מגיעה זכות שווה לממש את הכישרונות והיכולות בבית הספר, לאחר מכן בהשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך גם בשוק העבודה. זו לקיחת אחריות על אמיתית על הפריפריה. זו אחת הדרכים הברורות ביותר לשבירת מעגל העוני. אני משוכנעת כי מהלך זה יהיה צעד משמעותי ביציאה שלנו מגבולות השיא בו אנחנו מחזיקים באופן יציב כמר מספר שנים.

הכותבת היא מנכ"לית אוניברסיטה בעם