שר החוצה

תוצאה אפשרית אחת של הבחירות, המתנהלות עכשיו בדרך המשוערת אל שום-מקום, היא התכווצות מפלגת ישראל ביתנו. מי יודע, אולי היא אפילו תיעלם מתחת לאחוז החסימה, הנפסד כשלעצמו. ידו של מר ליברמן על התחתונה בתחרות הכוח עם בנימין נתניהו ובתחרות היופי עם נפתלי בנט. עכשיו, בולדוזר של חקירות, חשוד כשלעצמו, דורס את מה שנשאר מן היד התחתונה.

לא לי להגיד כמה קולות יניב שחקן הרכש החדש של מר ליברמן, שרון גל, אחרון המצטרפים לפי שעה אל קהל גנבי הדעת וגנבי המיקרופון. מר גל, אבוי, תפס טרמפ על רכב, שעתה זה נוקרו צמיגיו. אבל, כל זמן שהוא נאמן למניעיו הרעיוניים, הוא אינו זקוק למושב בכנסת, או לכהונה מיניסטריאלית, או אפילו למשכורת, הלוא כן.

האמנם ייתכן שמר ליברמן עושה את דרכו החוצה? אני שומע את קול מלאכי השרת פורטים על הנבל אצל כיסא הכבוד. הוא האיש ששכלל בריונות לכלל דוקטרינה והעניק קיצורי דרך יקרים למבאישי ריחה של ישראל ולשוחרי הדה-לגיטימציה שלה. עצם נוכחותו המיניסטריאלית היא חרפה, נוכחותו במשרד החוץ היא אסון בלתי פוסק.

לבי-לבי למקצועני משרד החוץ. יהיו השקפותיהם הפוליטיות אשר יהיו, אני בטוח, אני מנחש, אני מקווה, שהם מתכווצים בכיסאותיהם כל אימת שהוא פולט את הנחיותיו ומתחלק במקורות ההשראה שלו. מה חשבו הדיפלומטים המהוקצעים של ישראל, כאשר הסבו בשבוע שעבר לשמוע הרצאה היסטורית וערכית מפיו?

למרבה המקוריות, מר ליברמן אמר לשגרירי ישראל באיחוד האירופי, שגישת אירופה כלפי ישראל מזכירה לו את צ'כוסלובקיה, 1938. מקורי, כבר אמרתי? מה בדיוק מזכיר לו את צ'כוסלובקיה, לא מצאתי בדיווח (אתר וואלה, 4 בינואר). אבל האנלוגיות ההיסטוריות שלו לא הסתיימו בבונקרים של חבל הסודטים. הוא עלעל בפרוטוקולים של דיוני הפרלמנט האירופי, וחשכו עיניו. מה הוא מצא שם? את הפרוטוקולים של זקני ציון.

האנלוגיות העבשות, השחוקות, קלות הדעת האלה מוכרחות להביך כל דיפלומט, הנדרש לחזור עליהן באוזני משרדי חוץ, או כלי תקשורת, או כל אלמנט של דעת קהל. האיש הזה מאמין, או מעמיד פנים שהוא מאמין, כי כל ביקורת על ישראל היא קוקטייל צ'מברלין ברוטב היטלר; וכל הערה חריפה בגנותה יצוקה בתבניות של פוגרום ושל רצח עם.

האם הניסיון להתחקות אחר מקורותיו שייך למחלקת הפוליטיקה, או למחלקת הפסיכואנליטיקה? האם הדברים האלה הם תוצאה של פרשנות היסטורית, או של הצורך להסתתר מאחורי חומות מגן, כדי להשתמט ממבחנים של רהיטות ושל כובד ראש? אני אגב אינני מייחס לו היעדר כובד ראש, אבל רהיטות אצלו היא בעיה. הסרקזם השקט שלו מגרש כל מראית עין של ליטוש.

מפעם לפעם הוא דווקא

מה שמכביד על הניסיון לבקר אותו הוא שמפעם לפעם הוא אומר דברי טעם, או לפחות רומז על מחשבות של טעם (כן, לפי דעתי כמובן). הוא כנראה הגיע למסקנה שהסטאטוס-קוו יניב אסון כבד. הוא אינו שוגה בהזיות טריטוריאליות מבית בנט. הוא עוסק בשאלה הבלתי נעימה ביותר, מה לעשות ביחסים המתערערים אולי ללא תקנה בין יהודים לערבים בגבולות 1948.

אבל משהו בו מונע אותו מלעורר את שומעיו למחשבה עניינית. בריונות מילולית מבצבצת שלא לצורך מכל שורה. שנותיו במשרד החוץ יכלו לעזור לאבולוציה של מר ליברמן, מקורא-תיגר מקצועי למדינאי. הוא נכשל. אנשים צריכים להישפט על כישלונות כאלה.

הדעת נותנת שממשלת ישראל הבאה תהיה מיוסדת על הקואליציה הקלאסית של מנחם בגין, 1981, ימין, ימין מאוד (שהיה קטן אז הרבה יותר) ודתיים. קשה להאמין שקונסטלציה אחרת סבירה, או אפילו רצויה. הממשלה הבאה תספק אפוא מעט מאוד נחמות לישראלים מן האסכולה המינימליסטית, או לידידים מתונים של ישראל מעבר לים. אבל אם היא לא תכלול אותו, את מר ליברמן, היא תוכל להישפט במידה קטנה יותר של חומרה.

מה יקרה, לעומת זאת, אם ממשלה כזאת תהיה תוצאה של טבח אלקטורלי? מה יקרה אם תחת אחוז החסימה ייעלמו ישראל ביתנו, ש"ס ואלי ישי, ולפחות אחת המפלגות הערביות? זו שאלה שיוכל אז להשיב עליה ממלא מקום ראש הממשלה ושר הביטחון נפתלי בנט. ואו אז יהיה אפשר לשאול את בעל הטור הזה אם הוא באמת חושב שמר ליברמן היה כל-כך נורא.

על מיקרופונים ועל ציוצים

הנה הערה בעקבות טורי בשבוע שעבר על עיתונאים בפוליטיקה. קודם כול, בתשובה לשאלות ולהקנטות, דווקא ביקרתי גנבי מיקרופונים מן השמאל ומן המרכז. עיינו-נא בקישורים הבאים: http://tinyurl.com/karny-lapid ו-http://tinyurl.com/karny-yairlapid.

שנית, הטענה שעיתונאים חצו את הקווים מאז ומעולם - מנחם בגין, משה סנה, גרשום שוקן, מאיר וילנר, גאולה כהן, משה שמיר, אורי אבנרי - אינה עומדת במבחן ההיגיון. איש מהם לא החזיק מיקרופון, ולא ניצל את גלי האתר לרעה. יתר על כן, הטענה שבגין, סנה, וילנר (וילנר?!) היו עיתונאים היא מגוחכת על פניה. נו, באמת. הם היו פוליטיקאים משחר נעוריהם, גם אם כתבו בעיתונים. שוקן הוא עניין מסובך יותר. אבל שוקנים הם תמיד מסובכים יותר, לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה.

בעניין אחר ובאותו עניין: אין זה תפקידם של רפורטרים להתקוטט בפומבי עם שרי ממשלה בזמן מערכת בחירות. אני מתכוון לאחד המשובחים שבהם, רביב דרוקר, שהחליף ציוצי עקיצות עם נפתלי בנט. האם דרוקר, או יגאל סרנה לפניו, דיברו עם סגנו של בנט במגלן, 1996, דויד זונשיין? האיש העומד כיום בראש ארגון בצלם לימד השבוע סניגוריה משכנעת על התנהלות בנט. איך היה אפשר להאשים את בנט בהרפתקת דמים מבלי לדבר איתו?

מה שמחזיר אותנו אל השאלה העיקרית של השבוע שעבר, מה מעוללים עיתונאים לשאריות אמינותם כאשר הם נכנסים לפוליטיקה, מבוססים בה ולבסוף טובעים בה. התשובה מוסיפה להיות, דברים איומים ונוראים.