בשבוע שעבר פורסם מאמר ראשון בסדרה שמטרתה לעורר דיון ציבורי על השאלות הכלכליות הגדולות הניצבות לפנינו ולגבש מתווה לאסטרטגיה שתוכל לשמש את הממשלה החדשה. בעקבות המאמר התקבלו תגובות רבות, המעידות על הכמיהה העזה בציבור לדיון אמיתי ועל הרצון להיות שותפים לגיבוש עתיד טוב יותר לכולנו. "באין חזון ייפרע עם", נאמר בחוכמה רבה בספר משלי. ולכן ברוח זו נתחיל היום בדרך לדיון בחזון ובמטרות הכלכליות של ישראל לקראת 2020.
מטרות הממשלה הראשונה ב-1949
אולי זה מפתיע שהאתגר הכלכלי המרכזי שעמד בפני הממשלה הראשונה יעמוד גם בפני הממשלה ה-34. עוד לא נדם שאון התותחים והכלכלה הצעירה מתמודדת עם עליית המונים ועמה עלייה מהירה ביוקר המחיה. באפריל 1949 מתווה דוד בן-גוריון, בנאום בכנסת, את 3 המטרות של הממשלה בראשותו:
"התרענו בהתוויית תוכנית פעולתנו על הקשיים העצומים והאיומים הצפויים לנו בניסיוננו הנועז לבצע בבת-אחת 3 משימות הכרחיות הסותרות כאילו זו את זו, וכל אחת מהן כשהיא לבדה קשה כמעט מנשוא: שמירת הביטחון, קליטת העלייה הגדולה וקיום רמת חיים הוגנת... והכוונה להורדת יוקר החיים ולא הורדת רמת החיים. את עיקר המלחמה ביוקר החיים רואה הממשלה לא באמצעים שליליים, אלא באמצעים חיוביים: העלאת כוחות הייצור במדינה, הרחבת שטחי ההתיישבות ומפעלי החרושת, חידוש הציוד הטכני ושכלולו, הגברת התפוקה והתנובה, הגברת פריון העבודה, השבחת התוצרת ושיפור איכותה ומשיכת הון ציבורי ופרטי... ויש הכרח גם באמצעים שלילים: בהנהגת משטר צנע כהוראת שעה".
רק בפרספקטיבה היסטורית ניתן להעריך את האומץ ואת המנהיגות של דוד בן-גוריון - בהקמת המדינה, בהתוויית החזון ובביצועו, בניצוח על המערכה הצבאית ובהתמודדות עם יוקר המחיה, בתוך בניית תשתית כלכלית איתנה. בתנאים אלו נבחנת מנהיגות אמיתית, שמתווה מטרות ויעדים ויודעת גם לקבוע סדרי עדיפויות ברורים ולנקוט אמצעים שאינם פופולריים בטווח הקצר. בתוך כמה שנים, אחרי קליטה של יותר ממיליון עולים, יכול היה בן-גוריון להודיע על הפסקת משטר הצנע ועל יציאה לתקופה של צמיחה כלכלית וחברתית, שכמוה לא ראינו מאז.
מ"רמת חיים הוגנת" ל"צדק חברתי"
62 שנה אחר כך, רצון הציבור ב"רמת חיים הוגנת" הופך למחאה הקוראת ל"צדק חברתי". בפרק הפתיחה של דוח הוועדה שקמה בעקבותיה, מציג פרופ' מנואל טרכטנברג תפיסת עולם המבוססת על 3 עקרונות יסוד ל"צדק חברתי":
"1. צדק חברתי פירושו הלימה בסיסית ועקבית בין התנהגות נורמטיבית, תרומה ומאמץ של הפרט לבין התגמול שהפרט מקבל בכל מישור ומישור... והלימה של שכר ועונש לא רק ביחס לעצמו, אלא גם ביחס לאחרים.
2. צדק חברתי פירושו כללי משחק הוגנים על פני מחזור החיים: שוויון הזדמנויות בשלבי הפתיחה, מרחב פעולה וכללי תחרות הוגנים בהמשך, ביטחון בסיסי וכבוד לאחר הפרישה.
3. צדק חברתי פירושו שאם הגורל מכה בפרט מכל סיבה שהיא, החברה תסייע בהבטחת קיומו הבסיסי, נגישותו וכבודו."
רוב הדברים שהוציאו את הציבור לרחובות לא השתנו מאז ועדיין מחכים למענה. האתגר שליווה את הממשלות ב-1949 וב-2011 יעמוד במלוא עוצמתו גם בפני הממשלה החדשה. האם תדע להעמיד חזון ולממש אותו, כמו דוד בן-גוריון?
המטרות ל-2020
כלכלנים נוטים לחלק את הדיון באסטרטגיה כלכלית לשניים: כיצד יוצרים צמיחה שתגדיל את העוגה וכיצד מחלקים את העוגה הזאת. לטעמי, דיון כזה מאבד את הקשרים בין המטרות. למשל, מחקרים עדכניים מראים שהגדלת ההכנסה של השכבות הנמוכות מגדילה את הצריכה שלהם ובעקבות זאת את הצמיחה, יותר מאשר הפחתת מס לעשירים. דוגמה אחרת - הגדלת פריון העבודה תורמת לצמיחה וגם מאפשרת העלאת השכר לעובדים, אבל דורשת השקעות הוניות גדולות, המחייבות תקציבים ממשלתיים לתמיכה בהן.
אני מציע לגבש את מטרות המדינה כפי שאנחנו נוהגים בבניית אסטרטגיה לחברה - להסתכל על הלקוחות, לפלח אותם ולנסות לתת מענה לצרכיהם. לקוחות המדינה הם אזרחיה, ובגדול, הם משתייכים לארבעה פלחים כלכליים: הראשון הוא העניים, כ-20% מאזרחי המדינה כיום, המתקשים "לחיות בכבוד". הפלח השני הוא מעמד הביניים, כ-70% מהאוכלוסייה, העובדים ומנסים לשמור על רמת חיים הוגנת, ועם זאת, חיים בחשש שמא ייפלו ויהפכו לעניים. הפלח השלישי, כ-10% מאזרחי המדינה, הוא בני המעמד הגבוה, אלה שרמת החיים שלהם גבוה ויש להם רכוש. ומעל כל אלה יש העשירים, שלהם יש הכנסה גבוהה מאוד ורכוש רב. כ-4% ממשקי הבית בישראל מוגדרים עשירים.
כדי לתת מענה לצורכי האזרחים, יש להציב את המטרות הבאות:
חיים בכבוד. זו חייבת להיות המטרה הראשונה והבסיסית של כל ממשלה, אלא שמדובר במושג ערכי ללא ביטוי כמותי מוסכם. כפי שאמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, "כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו נפגע. אדם הרעב ללחם הוא אדם שכבודו נפגע. אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, כבודו כאדם נפגע".
בעניין זה, תמונת המצב כיום במדינת ישראל היא עגומה. 432,600 משפחות בישראל - שבהן 1,658,000 איש, אישה וילד - מוגדרות עניות. רמת העוני במדינה היא הגבוהה ביותר בין מדינות OECD והיא כפולה מהממוצע של מדינות הארגון. בתקופה שבה מספר העובדים העניים הולך וגדל, גם יציאה לעבודה אינה משחררת מעוני. כיום שמינית מהמשפחות העובדות בישראל הן עניות.
בדרך להשגת המטרה של חיים בכבוד, אני מציע את היעדים הבאים: צמצום ממדי העוני לממוצע ה-OECD, חיזוק מערכות הביטוח הלאומי, הגברת הזמינות של דיור ציבורי לנזקקים והבטחת חיים בכבוד גם לעת זקנה.
רמת חיים הוגנת וביטחון כלכלי. "רמת חיים הוגנת" משמעה שמשק הבית, בין אם זוג ובין אם יחיד, יכול לרכוש את כל צורכי הקיום שלו, להשתמש בשירותים הבסיסיים של בריאות, חינוך ותחבורה בהתאם לצרכיו, להשיג דיור הולם, לגדל את ילדיו בנוחות ולתת להם את האפשרות להתפתח, וגם ליהנות מחיי תרבות ופנאי ולחיות ללא חשש מתמיד ליכולתו לקיים את איכות החיים שהשיג.
"רמת חיים הוגנת" ניתנת להשגה בשתי דרכים מרכזיות: הגדלת הכנסות משקי הבית במעמד הביניים או הורדת רמת ההוצאות, בין אם על ידי הורדת רמת המחירים או הרחבת ההיקף של השירותים הציבוריים הזולים. לפי דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, בקר 80% ממשקי הבית בישראל ההוצאות (כולל משכנתא וחיסכון לפנסיה) עולות על ההכנסות. הגידול המתמיד באשראי הצרכני בשנים האחרונות מעיד על הפערים שאיתם חיים הישראלים.
יש מדינות (ראו תרשים בתחתית הכתבה), למשל שווייץ, שבהן רמת ההוצאות הממוצעת גבוהה מישראל, אולם רמת ההכנסה גבוהה עוד יותר. מצד אחר, יש מדינות, כמו פולין, שבהן רמת ההכנסה הממוצעת אמנם נמוכה מישראל אך רמת ההוצאה נמוכה עוד יותר. בניגוד לישראל, בשתיהן מצב האזרחים בעשור האחרון השתפר. בישראל, גם האפשרות לחיות ברמה חיים הוגנת וגם רמת הביטחון הכלכלי של האזרחים הידרדרו. קצבאות הביטוח הלאומי קוצצו, מערכת הבריאות הציבורית מתפרקת והמערכות הפנסיוניות אינן נותנות מענה הולם.
לפיכך, אלה הכיוונים והיעדים המוצעים להשגת המטרה: הפחתת יוקר המחיה לממוצע OECD, הבטחת שירותים ציבוריים איכותיים ונגישים במחיר סביר ברפואה, בחינוך ובתחבורה, הורדת מחירי הדיור ויצירת פתרונות לדיור בר-השגה לכל האזרחים, הגדלת התוצר לנפש והכנסות משקי הבית במעמד הביניים לממוצע OECD.
יצירת סביבה המאפשרת ומעודדת יוזמה, פעולה והצלחה. מידת ההתפתחות של כל חברה מותנית בקיומם של אנשים המוכנים להעז, ליזום, לפעול ולהשקיע. תפקיד המדינה הוא ליצור סביבה כלכלית וחברתית המאפשרת ותומכת בהם, אבל המצב כיום אינו מעודד את הצעירים, היזמים והמשקיעים. הכלכלה אינה צומחת, המגזר היצרני הולך ונשחק, לא צומחות חברות ישראליות גדולות המציעות משרות מאתגרות ומתגמלות בכל התחומים ולא רק מרכזי פיתוח למהנדסים. המערכת האקדמית, הרפואה, החינוך והשירות הציבורי הולכים ומידרדרים, סביבת העבודה והתנאים הולכים ונהיים קשים והתגמול הולך ונשחק. קשה להקים עסק קטן וקשה עוד יותר להצמיח אותו בתוך מלחמה בגופים החזקים ובמערכות השלטון המתנכרות לעסקים הקטנים. השחיקה של מערכת החינוך הציבורי מקשה על אנשים מהשכבות החלשות ומעמד הביניים לבנות יכולות ולהתפתח.
כדי להשאיר ולעודד את הנוער, היזמים והמשקיעים ועמם את כלל המשק, מוצע להגדיר את היעדים הבאים: חזרה לתוואי צמיחה כלכלית בת-קיימא,
תמיכה ועידוד בחברות ישראליות גלובליות גדולות וצומחות, יצירת סביבת עבודה איכותית ומתגמלת בכלל המערכות הציבוריות והפרטיות, בניית מערכת חינוך חזקה המאפשרת לכל האזרחים כלים והזדמנות להתקדם וחיזוק העסקים הקטנים והבינוניים.
3 המטרות שמנינו עד כה אמורות לשקף את השאיפות השונות של שכבות הציבור. ברם, החיתוך שלהן באוכלוסייה אינו חד. לעניים חשובה בעיקר המטרה של "חיים בכבוד", לרוב אנשי מעמד הביניים חשובה "רמת חיים הוגנת" ולצעירים וליזמים, מכל השכבות, חשובה בעיקר הסביבה המאפשרת ותומכת. עם זאת, אותם צעירים רוצים גם חיים בכבוד ורמת חיים הוגנת. לכן יש חשיבות להשגת 3 המטרות. הדיון המרכזי בקביעת המדיניות יהיה במציאת האיזון הנכון ביניהן ובחירת אמצעי המדיניות להשגתן.
צמצום האי-שוויון, חיזוק הפריפריה והמגזרים. מעבר להיותנו אחת המדינות האי-שוויוניות בין מדינות OECD, יש מגזרים שלמים וחלקי ארץ גדולים שאינם משתתפים במערכת הכלכלית, אינם תורמים לה ואינם נהנים מפירותיה. ישראל עוברת תהליך התמרכזות. מיטב הנוער עוזב את הצפון והדרום בתחושה שאין לו עתיד שם ונודד לתל אביב והמרכז.
רוב העסקים הגדולים מרוכזים בתל אביב וסביבותיה, מושכים את מחפשי העבודה, מעשירים את קופות ערי המרכז ומרוקנים את הפריפריה מהון וכישרון. יותר ממחצית מתושבי הצפון הם ערבים ובדרום אחוז הולך וגדל של בדווים והמגמה נמשכת. המשך הזנחת הפריפריה יביא לכך שנמצא את עצמנו עם מדינה יהודית צפופה באזור המרכז, ועם צפון ודרום שבהם רוב ערבים ומעט יהודים, עניים גם הם. הידרדרות הפריפריה הגיאוגרפית אינה גזירת גורל כי אם תוצאה של היחלשות המערכת הכלכלית שם, הזנחה רבתי והעדפה ממשלתית של המרכז על הפריפריה.
לצד הפריפריה הגיאוגרפית בישראל, ישנה גם פריפריה חברתית, שעיקרה ערבים וחרדים, המהווים יחדיו כשליש מאוכלוסיית ישראל. לפי הערכות, כ-21% מאזרחי המדינה הם ערבים, והתוצר הממוצע לנפש בקרב קבוצה זו הוא כשליש מזה של האוכלוסייה היהודית. מחקרים רשמיים מצביעים על הבדלים גדולים בתקציבים, אפליה מכוונת והעדר שוויון בהזדמנויות.
החרדים מהווים כ-10% מהאוכלוסייה, והם בעלי מאפיינים כלכליים דומים. רמת ההשתתפות של קבוצה זו בכוח העבודה היא נמוכה וגם יציאתם לעבודה בשנים האחרונות היא בעיקר לעבודות בשכר נמוך. אם נחבר את הערבים והחרדים יחד, נגיע לכך שכשליש מהאוכלוסייה מייצר, מרוויח וצורך בממוצע כשליש מהשאר. כך אנו מפסידים כ-20% מהתוצר הפוטנציאלי של מדינת ישראל. הבעיה תלך ותחריף בעתיד עם הגידול בשיעורם באוכלוסייה. לפיכך מוצע לפעול בכיוונים הבאים: צמצום האי-שוויון לממוצע OECD, חיזוק אוכלוסיית הפריפריה וכלכלתה, ושילוב הערבים והחרדים בכלכלת ישראל.
שיקום אמון הציבור במערכות השלטון. אנחנו חיים במדינה צעירה, של עם שהיה מפוזר בעולם במשך 2000 שנה, פיתח יכולות הישרדות תחת שלטון עמים אחרים ואין לו מסורת של שלטון עצמי במדינה משלו. לכן האמון בשלטון אינו דבר טבעי והוא מחייב הוכחה והצדקה יומיומית. מצבנו הביטחוני מגביר עוד יותר את הצורך באמון במערכות השלטון כדי להבטיח את הישרדותנו כמדינה.
אולם בשנים האחרונות נפרם אמון הציבור במערכות השלטון בגלל קשרי הון-שלטון שמאפשרים לחבורה קטנה של אנשים להשתלט על נכסי מדינה, רגולטורים שקופצים לשרת בעלי הון זמן קצר לאחר סיום תפקידם, תפקוד לקוי בתחום הכלכלי-חברתי, היעדר מדיניות, היעדר תיאום, פער בין הבטחות למעשים והשחיתות השלטונית היוצרת תחושה שכספי הציבור אינם משרתים את הצרכים והמטרות של כלל האזרחים, אלא של מקורבים. כל אלו הובילו לאי-אמון עמוק במערכת השלטונית, המביא לסכנות אמיתיות לעתיד המדינה: בריחה של צעירים חזקים, אובדן אמון של שכבות רחבות במדינה ואווירה של "איש לאוהליו ישראל". כל אלה, לצד התחושה שאין "צדק חברתי", מחייבים התגייסות רבתי להחזרת אמון הציבור במערכות השלטון באמצעות שיפור תפקוד הממשלה בתחום הכלכלי והחברתי, ביעור השחיתות השלטונית וקשרי ההון-שלטון.
דאגה לעניים תתרום גם לעשירים
חמש המטרות והיעדים הנגזרים מהן משלימים ותומכים אלה באלה. למשל, צמיחה כלכלית בת-קיימא היא תנאי למציאת המקורות לחיזוק השירותים הציבוריים ולהבטחת חיים בכבוד לעניים. מצד אחר, נדרשים משאבים לא מעטים לחיזוק הפריפריה והמגזרים החלשים, אולם שילובם יביא לצמיחה כלכלית אדירה שממנה ייהנו כל התושבים.
המבחן של הרשימה המוצעת כאן הוא בכך שכל אזרח במדינה ימצא בה לפחות מטרה אחת התואמת את צרכיו ואת תפישתו, ויסכים, כאזרח, לקבל את המטרות האחרות כבסיס למדיניות המכוונת לכלל אזרחי המדינה. לכאורה, יש במטרות המוצעות התייחסות רבה יותר לשכבות הנמוכות ומעמד הביניים, אך חיים בכבוד, רמת חיים הוגנת וביטחון כלכלי למרב האזרחים משרתים גם את המעמד הגבוה ואת העשירים. ללא מענה הולם לעניים ולמעמד הביניים גם עתידם הכלכלי והחברתי במדינה אינו מובטח.
חשוב להדגיש שביישום המטרות והיעדים יכולה וצריכה להיות התנגשות, בעיקר בטווח הקצר, בדיון על גודל תקציב המדינה ומקורותיו, על סדרי העדיפויות בחלוקתו, על התחליפיות בהשקעות בין יעדים ועוד, לצד ויכוח נוקב על השיטה הכלכלית להשגת המטרות ועל תפקידה של המדינה בכלכלה ובחברה. עם זאת, הדיון והוויכוח החשובים חייבים להתחיל בחזון וברשימת מטרות מוסכמים, שיהיו "כוכב צפון" לקביעת סדרי העדיפויות ולבחירה בין כלי המדיניות.
במאמרים הבאים נעסוק בהרחבה בתפיסה הכלכלית שצריכה להנחות את יישום המטרות, בסדרי העדיפויות ובמדיניות התקציבית, מאחר שהם יהיו אלו שיקבעו בסופו של דבר לאן נגיע.
האם מצאתם מטרות להזדהות איתן, האם אתם מקבלים את המטרות האחרות כבסיס למדיניות ממשלתית, האם החסרנו מטרה חשובה? תגובות, הצעות והארות שלחו למייל: rotem.zeev@gmail.com
עיקרי המתווה לאסטרטגיה כלכלית:
1. "חיים בכבוד" * צמצום ממדי העוני לממוצע OECD * חיזוק מערכות הביטוח הלאומי * הגדלת זמינות הדיור הציבורי לנזקקים * הבטחת חיים בכבוד גם לעת זיקנה
2. רמת חיים הוגנת וביטחון כלכלי * הקטנת יוקר המחיה לממוצע OECD * הבטחת שרותים ציבוריים איכותיים ונגישים במחיר סביר ברפואה, חינוך ותחבורה * הורדת מחירי הדיור ויצירת פתרונות דיור בר-השגה לכל האזרחים * הגדלת התוצר לנפש והכנסת משקי בית במעמד הביניים, לממוצע OECD
3. יצירת סביבה המאפשרת ומעודדת יוזמה, פעולה והצלחה * חזרה לתוואי צמיחה כלכלית בת-קיימא * תמיכה ועידוד בחברות ישראליות גלובליות גדולות וצומחות * יצירת סביבת עבודה איכותית ומתגמלת בכלל המערכות הציבוריות והפרטיות * בניית מערכת חינוך חזקה המאפשרת לכל האזרחים כלים והזדמנות להתקדם * חיזוק העסקים הקטנים והבינוניים
4. צמצום האי-שוויון, חיזוק הפריפריה והמגזרים * צמצום האי-שוויון לממוצע OECD * חיזוק אוכלוסיית וכלכלת הפריפריה * שילוב הערבים והחרדים בכלכלת ישראל
5. לשקם את אמון הציבור במערכות השלטון * שיפור תפקוד הממשלה בתחום הכלכלי והחברתי * ביעור השחיתות השלטונית וקשרי הון-שלטון
מדד התמג
כתבות
ני"ע
