תעצרו, האוצר רוצה לחשוב

בפרויקט הרכבת הקלה כמו במחדל הגז, הציבור משלם את מחיר מדיניות הזיג זג

אמיר לוי / צילום: תמר מצפי
אמיר לוי / צילום: תמר מצפי

1. לאמיר לוי, הממונה על אגף התקציבים באוצר, הייתה דרך מקורית לפתוח את מכתבו לעוזי יצחקי, מנכ"ל משרד התחבורה, בדרישתו להקפיא את פרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב לצורך חשיבה מחדש על אופן ניהולו. לוי בחר לפתוח בציטוט של ש"י עגנון מתוך "ימים נוראים":

"פעם אחת אמר רבינו משל. אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו - עתה ודאי ידע הדרך הנכונה. כיון שפגעו זה בזה שאל אותו אחי אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה. אמר לו אחי אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה, אלא אומר לך בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה. כן אנחנו, דבר זה יכול אני לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה".

המסר של לוי היה ברור: חברת נת"ע הממשלתית, זו שהחלטת ממשלה שלחה אותה לבנות את הקו האדום של הרכבת הקלה בתל-אביב (אחרי שהפרויקט למעשה הולאם), זו שהשקיעה כבר 3 מיליארד שקל בפרויקט, זו שאמורה להוציא משהו כמו 16 מיליארד שקל עד שהפרויקט יושלם (באופן בלתי רשמי זה עלול להמריא ליותר מ-20 מיליארד שקל), וזו שאמורה להשלים אותו אי-שם ב-2021, או 2022 או 2023 או עד שתצא נשמתנו - החברה הזאת לא ניווטה נכון וצריכה לחשב מסלול מחדש.

לוי רק שכח לציין במכתבו שזו לא הפעם הראשונה שפרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב, זה שצפוי להסיע כ-200 אלף איש ביממה (הקו האדום בלבד), טעה בניווט. זו לא הפעם הראשונה שקם בכיר במגזר הציבורי, בין אם הוא הממונה על התקציבים באוצר ובין אם הוא החשכ"ל או שר האוצר או שר התחבורה, או פקידים שעובדים במשרדים הללו, וקובע, בלשונו של ש"י עגנון, "שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה".

והנה, אחרי שהפרויקט הופרט בשנת 2007 (נבחר זכיין) והולאם בשנת 2011, לוי מציע לקחת קצת אוויר, לאחד את מכרזי הקרונות, המערכות, התחזוקה וההפעלה ולהוציאם כמכרז משולב, ודורש מנת"ע לצאת באופן מיידי למכרז לבחירת חברה מנהלת לפרויקט.

וברקע יש גם החשכ"לית, מיכל עבאדי בויאנג'ו, שמרגישה שהיא מאבדת שליטה תקציבית על מה שנעשה בנת"ע ומבקשת גם היא להקפיא מכרזים. האם השניים מדברים ומתאמים ביניהם או מתחרים ביניהם על תשומת-הלב הציבורית? כל אחד מוזמן לשפוט בעצמו, ולזכור את העובדה הפשוטה: זו תקופת בחירות, שבה הפוליטיקאים ממוקדים מאוד בפוליטיקה ולחלוטין לא בענייני משרדם. נוצר ואקום, ואל הוואקום הזה ממהרים להישאב בכירי האוצר.

2. הדיווחים בשבועות האחרונים על מכרזים בעייתיים בחברת נת"ע, בזבוזים לכאורה של כספי ציבור לשווא, אינם צריכים להפתיע איש. כבר לפני שנה פרסם "גלובס" סדרת תחקירים על מחדל התחבורה בישראל והקדיש כתבה מיוחדת לחברת נת"ע תחת הכותרת "רכבת הבזבוזים" בכותרתו הראשית. עמירם ברקת, כתב "גלובס", תיאר שם את הנהנתנות, המקורביזם, חוסר הסדר והאדישות הכללית שהביאו את נת"ע להשיג עד אז תוצאות עלובות. אחד האנשים שעבד עם החברה לא היסס לתאר את מה שקורה שם: "כל מתכנני התנועה במדינה, ללא יוצא מהכלל, עובדים בשביל נת"ע. הם שוכרים את כולם ומשלמים מעולה... עוד לא נתקלתי בחברה ששינתה את התוכניות שלה כל-כך הרבה פעמים. הם מזמינים עבודה ובכל פעם שהם צריכים להגיע להחלטה - הם משנים את דעתם ומוציאים הזמנה לתכנון מחדש..."

מאז היה נדמה שנת"ע עלתה על הפסים, תחת יו"ר ומנכ"ל חדשים - אלכס ויז'ניצר ויהודה בר און. החברה שכרה את שירותיה של חברת ייעוץ מובילה בעולם (סוג של חצי הפרטה) ובראש פרויקט הקו האדום הוצב אחד מאנשי המקצוע הבולטים בתחום. דווקא כאשר נראה היה שהפרויקט סוף-סוף מתחיל להתקדם, התפטר היו"ר ויז'ניצר, בעקבות חקירתו בפרשת ישראל ביתנו, ומשרד האוצר החליט שוב להתערב באופן ההתנהלות של נת"ע.

ייתכן שאמיר לוי ומיכל עבאדי בויאנג'ו צודקים במאת האחוזים בהתערבותם, ייתכן שצריך לאחד מכרזים, ייתכן שצריך להתערב במכרז שזכתה בו חברת הייעוץ המובילה את הפרויקט, ייתכנו אלף ואחד דברים אחרים. אבל לא ייתכן שהציבור לא יקבל תשובה ברורה וחד-משמעית על כמה עובדות פשוטות: למה, לעזאזל, הזיג-זגים התכופים האלה? למה, לעזאזל, במדינות אחרות לוקח 5-10 שנים להקים קו של רכבת קלה (ראו טבלה מצורפת) ובישראל 20 שנה? למה, לעזאזל, תקציב של פרויקט מתחיל ב-7 מיליארד שקל ועלול להסתיים ביותר מ-20 מיליארד שקל? כן, תקציבי פרויקטים מתעדכנים, גם הזמנים מתעדכנים - זה הרי לא מדע מדויק - אבל איפה המידתיות?

3. אמיר לוי פספס את המשל הרלוונטי יותר של ש"י עגנון, באותו ספר, בדיוק אחרי המשל שהוא ציטט. הנה הוא:

"עוד משל אחד רגיל היה רבינו לומר. כפרית אחת ענייה היו לה כמה ילדים, היו מבקשים אוכל ולא היה לה ליתן להם. פעם אחת מצאה ביצה. קראה לילדיה ואמרה ילדים ילדים שוב אין לנו לדאוג, ביצה מצאתי ואני הרי בעלת תכלית אני, לא אוכל את הביצה אלא אבקש מן השכן שיניח לי ליתן אותה תחת תרנגולת רובצת על ביצים עד שתצא מן הביצה תרנגולת, הלא בעלת תכלית אני, ולא נאכל את התרנגולת אלא אושיב אותה על ביצים ויצאו מהביצים תרנגולות וביצים הרבה, ואני בעלת תכלית אני, לא אוכל לא את התרנגולת ולא את ביצים, אלא אמכור אותן ואקנה לי עגלה, והעגלה לא אוכל אלא אגדל אותה עד שתעשה פרה, ואת הפרה לא אוכל עד שתלד, ולדות ואף אותם לא נאכל, ויהיו לא פרות ועגלים. הלא בעלת תכלית אני, ואמכור הפרות והעגלים ואקח שדה, ויהיו לנו שדות ופרות ועגלים, ולא יחסר לנו עוד מאומה. עד שאותה כפרית מדברת כך ומשתעשעת באותה ביצה נפלה הביצה מידיה ונשברה".

המסקנה של ש"י עגנון נוסחה באופן נפלא, ורלוונטית לא רק לשערוריית הרכבת הקלה בתל-אביב, אלא לכל צורת העבודה של הממשל הישראלי, בכל נושא, מרכבת קלה ועד גז למפעלים:

"כך אנחנו, כשבאים הימים הקדושים כל אדם מקבל עליו לעשות תשובה וחושב בלבו כך אעשה וכך אעשה, אבל הימים עוברים בהרהורי דברים בלבד ואין המחשבה מביאה לידי מעשה, ולא עוד אלא שבסוף הוא נופל למטה..."

אז אמיר לוי חושב שצריך לחשוב מחדש, ומיכל עבאדי בויאנג'ו חושבת שצריך לחשוב מחדש, ועוד אנשים חושבים שזה ממש חשוב לחשוב מחדש על דרך חדשה. כולם חושבים, אבל דבר אחד אין: עשייה.

4. הנה קצת היסטוריה על תהליך החשיבה הארוך ביותר בעולם בנוגע לפרויקט הרכבת הקלה בת"א, חשיבה שניפחה את לוח הזמנים שלו וכמובן את התקציב באופן חסר פרופורציה. בשנת 2007 נחתם הסכם בין המדינה לקבוצת MTS להקמת הקו האדום של הרכבת הקלה. ב-2010, בעקבות טענתה שהזכיין נכשל בהשגת סגירה פיננסית, החליטה המדינה להלאים למעשה את הפרויקט ולבטל את ההסכם. הזכיין טען מצדו שנדרשת תוספת של מאות מיליונים עבור סיכונים נוספים שהתגלו בפרויקט ולכן הבנקים המלווים לא הסכימו לחתום על הסגירה הפיננסית.

המדינה והזכיין שקעו בוויכוחים משפטיים, בתביעות הדדיות, ועד עתה מתנהלת בוררות על חילוט הערבויות - בוררות שמפרנסת היטב, אלא מה, את עורכי הדין. שימו לב מה קרה לעלויות: מהסכמה על כ-11 מיליארד שקל וביטול ההסכם בגלל תוספת של מאות מיליונים, התנפחה העלות ה"רשמית" לכ-14-15-16-17 מיליארד שקל. העלות ה"בלתי רשמית", זו שמדברים עליה בחדרי-חדרים בחברת נת"ע הממשלתית, שאמורה לבצע את הפרויקט, כבר הגיעה ל-22 מיליארד שקל.

שימו לה מה קרה פה: המדינה החליטה להעניש את הזכיין הסורר (במקרה הטוב...) והחליטה לקחת לידיה את הפרויקט חזרה, אף שאין לה ולא היה לה שום מושג איך מוציאים פרויקט כזה ענק לדרך - והכול בגלל ויכוח על מאות מיליוני שקלים. כסף גדול אמנם, אבל קטן מאוד יחסית לעלויות המתנפחות של הפרויקט. במשך השנים היא מגלה אט-אט את המובן מאליו - שפרויקט מסובך כזה גדול על חברה ממשלתית בעשרות מונים; שהיא מסתבכת; ששכר הלימוד שהיא גובה מהציבור הוא כבד; שמתבזבזות שנים ארוכות עד שדברים זזים.

אז יופי, כל הכבוד לפקידי האוצר, באמת כל הכבוד על כך שסירבו לדרישות הזכיינים בזמנו וחסכו לכאורה כמה מאות מיליוני שקלים. במבחן המציאות, המדינה התעקשה להלאים את הפרויקט בגלל מאות מיליוני שקלים ועכשיו היא תשלם עליו 6-10 מיליארד שקל יותר. הציבור, זה שבכירי האוצר נואמים בכל הזדמנות שהם שומרים על האינטרס הציבורי שלו, שזה הגביע הקדוש שלו, ישלם גם בכסף וגם בזמן.

5. בחודש יוני אשתקד הופיע אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בוועדת הכלכלה, בדיון על חיבור מפעלים לגז טבעי. כזכור, "גלובס" פרסם תחקיר נרחב על מחדל הגז ועל הביורוקרטיה הישראלית שמונעת ממפעלים להתחבר למקור אנרגיה זול יחסית.

שימו לב מה אמר אז ליכט: "הגיעה אליי מחלוקת משפטית, מי מפקח על המתקנים שאחראים לטיפול בגז טבעי ומי אחראי לפקח על ההסבה של המפעלים לגז טבעי. המחלוקת הייתה מחלוקת טכנית בסופו של דבר אבל היא הסתירה גם מהות, כיוון שמשרד התשתיות הוא זה שאחראי על בטיחות בתחום הגז הטבעי לפי החוק. מצד שני, משרד הכלכלה אחראי על בטיחות במפעלים. שני המשרדים חלקו בשאלה מי אחראי, כך שבניגוד למה שקורה בדרך כלל בשירות המדינה, כל אחד טען שהשני אחראי...

"הפרשנות שלי הייתה פרשנות של הדין הקיים, כאשר אפשר כמובן לשנות אותו, ואין לי עמדה מקצועית או ערכית בשאלה מי מבין המשרדים צריך לעשות את זה...

"אני חושב שבסופו של דבר את הכביסה הזאת צריך לכבס קודם כול בתוך הממשלה. כלומר, שהממשלה צריכה לקבל החלטה מה העמדה המקצועית, איך היא רוצה לפקח על מה שקורה שם, איך לחלץ את הביורוקרטיה, איך להקטין אותה, ומי יהיה הלידר, כמו שאתה אומר, מי ינהיג את הדבר הזה..."

ליכט מתאר מצב של גן ילדים ממשלתי, האופייני לכל עניין ודבר בתחום אחריותה של הממשלה: גרירת החלטות ובריחה מהן, מצב שבו אין ממש מנהיג שיודע לדפוק על השולחן ולדבוק בהכרעות, יהיו אשר יהיו, גם אם צריך לתקן אותן תוך כדי עשייה.

הגננת והסייעת ברחו מהגן והשאירו את הילדים לזרוק בוץ זה על זה או אפילו לברוח מהגן. פלא שאחר כך היועצים המשפטיים הם שמקבלים את ההחלטות במדינת ישראל?

הקו האדום
 הקו האדום

שי עגנון / איור: גיל ג'יבלי
 שי עגנון / איור: גיל ג'יבלי