עניין של צבע: למה כל-כך הרבה סרטים כיום מצולמים בשחור-לבן?

אחת ההחלטות האמנותיות הראשוניות שלקח במאי הקולנוע הפולני-בריטי פאבל פאבליקובסקי, בבואו לצלם את סרטו האחרון, "אידה" (2014), שעלילתו מתרחשת בפולין בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הייתה ההחלטה לצלמו בשחור-לבן.

ההחלטה העוקבת הייתה לצלם (ובעריכה גם לחתוך), באופן שיקנה לסרט צורה של מסך ריבועי - שיחזור של צורת הקרנה שכיחה במזרח אירופה של עד סוף שנות ה-60. בעוד ההחלטה על מסך ריבועי נחשבת חריגה למדי בימינו, צילום הסרט בשחור-לבן, עשרות שנים לאחר שהקולנוע עבר לצבע מלא, נפוץ מהמצופה.

פאבליקובסקי, שסרטו נמנה עם חמשת המועמדים לפרס האוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר, בטקס שייערך ב-22 לפברואר בלוס אנג'לס - ויש, אגב, לא מעט מבקרי קולנוע המוכנים להמר על זכייתו בקטגוריה, סיפר במעט הראיונות שהעניק, כי ביקש להתאים את סרטו לרוח התקופה, ועל כן, בין היתר, נעשה השימוש בשחור-לבן.

איזו תקופה, תשאלו? תקופה שבה לא ניתן היה לצלם ולהקרין בצבע, או תקופה שבה יכולנו ויכולים היום, לצפות בסרטי אותה תקופה? ההבחנה הזו חשובה, שכן פעמים רבות נדמה כי ההבעה הקולנועית בסרטי שחור-לבן מניפולטיבית במהותה.

נחמד יהיה למצוא בעתיד תשובה כנה של במאי לשאלה: מדוע לצלם עולם שהוא שחור-לבן. מדוע לא להראות את העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא צרוב בזיכרוננו מסרטים שנוצרו בתקופה שבה הטכנולוגיה הצבעונית לא הייתה קיימת?

אף שהתשובה הינה בגוף השאלה, מותר להרהר במניע שעומד במוקד החלטת הבמאי: אם הסרט הוא ריאליסטי, מדוע אין הוא מציג את המציאות כפי שהיא, אלא מציג מציאות פיקטיבית, שאינה אלא מציאות קולנועית?

לצורך העניין, נהפוך למליצי יושר של פאבליקובסקי, ונאמר כי "אידה" מבקש לצייר תמונה ריאליסטית של המציאות אותה הוא מתאר - וכמי שמבקש לטפל בטראומה של יהודי אירופה עשור וחצי לאחר תום מלחמת העולם השנייה, פאבליקובסקי מעוניין להידמות לסרטים שנעשו באותה תקופה מתוך הכרה במאפיין הזכיר: צילום בשחור-לבן.

אידה, גיבורת הסרט, הנושא את שמה, היא נזירה שנשלחת למסע קודר שבמהלכו היא מתוודעת להיותה יהודייה, ושנשלחה בילדותה לכנסייה על מנת להציל את חייה. הבמאי מתאר את הפצע הפתוח של יהודי פולין שנשארו לחיות במדינה לאחר המלחמה, בידיעה שהנאצים מצאו בפולנים שותפים יעילים ביותר להליך השמדת יהודים בפולין (ועל מהלך אמיץ זה קרוב לוודאי יזכה באוסקר, אם כי אנדריי זבייגינצב, במאי המועמד הרוסי לפרס עבור "לווייתן", אמיץ לא פחות, ויש להתפלל לשלומו - המשטר הרוסי גילה את עלילתו הביקורתית נגדו רק בדיעבד).

האם פאבליקובסקי הצליח להידמות לאותם סרטים שנעשו בשנות ה-60 של המאה הקודמת? התשובה חיובית. האם הסרט הפך אמין יותר בזכות הצילום הכמו-מיושן? האם יש ערך מוסף להחלטה זו? כאן התשובה מעט יותר מורכבת אבל ניתן לקבוע כי אם "אידה" יזכה בסופו של דבר באוסקר, זה יהיה בזכות הצילום נטול הצבעים.

אלמנט סמלי

במאי שביקש לצייר את אותו ריאליזם אך גם ביקש להימנע באופן מודע מביקורת, הוא הבמאי היהודי-אמריקאי המהולל סטיבן ספילברג, שבשנת 1993 ביים את "רשימת שינדלר", שהיה לפופולרי ולמשפיע, ואף זיכה את ספילברג באוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1993.

הסרט אמנם צולם בשחור-לבן, אך ספילברג כונן שני מהלכים מבריקים שהפכו את השימוש בשחור-לבן לאלמנט אמנותי סמלי והותירו את נקודת המבט של היוצר כעכשווית וכחווייתית: המהלך הראשון היה להותיר את מעילה של ילדה אחת בצבע אדום לכל אורך הסרט, מהלך שנועד, על-פי ספילברג, לסמל את הדם היהודי שנשפך. המהלך השני הוא בסצנת הסיום, שכולה צבעונית, ובה פוסעים הניצולים שהציל שינדלר אל קברו.

שנה קודם לכן (1992) סיים אסי דיין את סרטו "החיים על-פי אגפא", שצולם אף הוא בשחור-לבן, בסצנה צבעונית, שבאה להמחיש כי מה שהיה הוא מה שיהיה, וחלוף הזמן לא משביח את הגורם האנושי. דיין מבטא בהחלטה אמנותית זו את תפישת עולמו, ובכך מעניק לצילום בשחור-לבן משמעות אמנותית.

האם משמעות אמנותית ניתן למצוא בסרטי שחור-לבן מן העת האחרונה, כגון "האיש שלא היה שם" (2001) של האחים כהן, "סרט לבן" (2009) של מיכאל האנקה, "נברסקה" (2013) של אלכסנדר פיין?

מן העבר השני, ניתן לסתור כל זאת ולטעון כי עצם הבחירה ביצירת סרט בשחור-לבן הינה בעלת משמעות, שכן בסרט שחור-לבן היופי והאסתטיקה הם בעלי משמעות אמנותית שאינה פחותה מאף מוטיב אמנותי אחר, ולראיה "הארטיסט" הצרפתי (2011) של הבמאי מישל הזנוויציוס, זוכה האוסקר עבור הסרט הטוב ביותר, שכל-כולו מחווה לתקופה הקולנועית האילמת, שאין לצלמה אלא בשחור-לבן.

אותו דבר ניתן לייחס לסרטים שהם מחווה לז'אנר הפילם נואר, כמו "ימים קפואים" (2005) של הבמאי הישראלי דני לרנר, או "פאי" (1998) של הבמאי זוכה האוסקר דארן ארונופסקי,"לילה טוב ובהצלחה" (2005) של ג'ורג' קלוני הוא דוגמה נוספת לסרט שחור-לבן בעל מניע אמנותי מובהק: סרט זה הוא תקופתי שעלילתו עוסקת בעיתונאי מפורסם בשם אדוארד מורו, המסקר את הקריירה הפוליטית של הסנאטור האמריקאי ג'וזף מקארתי, שלימים הפך שמו למטבע לשון ("מקארתיזם"). הסרט משלב קטעי וידיאו בשחור-לבן, וההאחדה הזו הייתה חיונית לסרט.

הסחת דעת

מבט אל פסטיבלי הקולנוע החשובים ואל טקסי פרסי הקולנוע החשובים בשנים האחרונות, מותיר את הרושם שהשימוש בשחור-לבן מהווה מעין תו-תקן לאיכות. סביר שאף במאי קולנוע לא יודה בכך, אך לעתים ניתן לדלות את הכוונות. אלכסנדר פיין, במאי "נברסקה", שהתבטא בנושא בזמנו והודה שרצה ליצור "סרט אייקוני".

נוח באומבך, במאי הסרט האמריקאי העצמאי "פרנסס הא" (2013), סיפר בעבר בראיון לאבנר שביט מ"וואלה" על הבחירה בסגנון צילום זה שנבעה מתוך השראה מ"מנהטן" של וודי אלן, והן מתוך הצורך ליצור עולם על-זמני. אלן, חשוב לומר, היה מראשוני האמיצים שצילמו בשחור-לבן בתקופה שבה לא היה נהוג לצלם כך.

באומבך לא היה הראשון שקיבל השראה מ"מנהטן" של וודי אלן. הבמאי סטיבן סודברג כתב ביומנו לפני תחילת צילומי "סקס, שקרים ווידיאו-טייפ" (1989), שצולם לבסוף בצבע, כי "בזמן האחרון חשבתי הרבה על כל העניין של שחור-לבן. הטון של הסרט השתנה קצת בטיוטה החדשה, כתוצאה מהניסיון להכניס קצת הומור, אז אולי שחור-לבן כבר לא מתאים יותר. חוץ מזה, די ברור שאני לא וודי אלן, ולפיכך אין לי את חוט השדרה בשביל להתעקש ולעמוד על שלי".