הצד האפל של מגדלי המגורים שקמו כאן בשנים האחרונות

רובנו המכריע (אלה מאיתנו שרוצים לשמור על שפיותם, בכל אופן) חי בתחושה שכל עוד איננו נוהגים להסתבך באופן פעיל עם גורמים בעייתיים - לא יאונה לנו כל רע, או שלפחות אנחנו מצמצמים את האפשרות לפגיעה; על אחת כמה וכמה כשאנחנו נמצאים בתוך ביתנו, בדל"ת אמותינו, כי הרי ביתו של אדם מבצרו. לכן, כאשר האשליה הזו מתנפצת, כאשר גם במקום המבטחים היחיד שלנו אנחנו פגיעים - האימה ותחושת חוסר האונים גדולות במיוחד. והנה האמת הכואבת: כל מי שגר בבניין משותף נמצא בסיכון כזה. זה עניין של מזל, או של סטטיסטיקה, או של שניהם.

המקרים שיובאו בהמשך בהחלט נכנסים תחת ההגדרה "סיוט", אבל כדי להיכנס לפרופורציות, נביא שתי דוגמאות טרגיות במיוחד מהזמן האחרון: כל חטאה של אורית לונדון, צעירה בת 24 מירושלים, היה הימצאותה בדירתה, בזמן שאנשים הציתו את הדירה מתחתיה, בגלל סכסוך שלונדון לא הייתה קשורה אליו בשום צורה. היא נחנקה משאיפת עשן ונפטרה מאוחר יותר בבית החולים. לפני כשנה נהרגו חמישה דיירים בבית דירות בעכו, שקרס כתוצאה ממה שדווח בתחילה כפיצוץ בלון גז ולאחר מכן התברר כהנחת מטען מכוונת, בגלל ריב על הצבת אנטנה סלולרית על גג הבניין.

אלה הם כמובן מקרים קיצוניים, אבל גם בסיפורים שאינם נגמרים במוות או אפילו נטולי אלימות לשמה, שכנים יכולים למרר את החיים ולהפוך אותם לגיהינום מתמשך. על-פי נתוני האגודה לתרבות הדיור, ב-2013 טופלו כתשעים אלף פניות בנושא סכסוכי שכנים (עלייה של כ-10% במספר הפונים יחסית ל-2012) וב-2014 מעריכים באגודה כי המספר עלה לכמאה אלף פניות בשנה.