גלויה מהעתיד

"השבת שלי", יום ד' 21:00, ערוץ yes דוקו

כמדומני, היה זה סרטון קצר מול כלוב הפילים בגן החיות שפתח את עידן יו-טיוב בחיינו. למה אני נזכר בכך עכשיו, מפני שאולי יום אחד ניזכר ב"השבת שלי" כמעין סנונית ראשונה שבישרה על עידן שבו כל אחד יכול להיות יוצר וכל סרטון וידיאו יכול להיות יצירה.

"השבת שלי" היא סדרה שצולמה כולה על-ידי גיבוריה במכשירי הטלפון הסלולרי שלהם. יש בה תיעוד של ערבי-מוסלמי שגר בלב שכונה חרדית ומשמש לשכניו "גוי של שבת". יש בה תיעוד הכנותיה של תקליטנית (עוד חוקי להשתמש במילה הזאת?) למסיבה של סוף השבוע, משפחה שהפכה את גג ביתה למטבח ענק, חוזר בשאלה שהולך בפעם הראשונה אל הים ועוד.

למה זה מעניין הרבה מעבר לסיפורים עצמם? כי יש כאן פריצה של גבולות: עד כה ראינו בעיקר תיעוד "סמארטפוני" במהדורות החדשות: אדם נקלע עם הטלפון שלו להתרחשות כלשהי - מהומה בטיסה, שוד, פיגוע, הצעת נישואים - מתעד ומעביר לידי גורם חדשותי שמשדר את הסרט.

כשרצו לצלם התרחשות ידועה מראש, ליווה את הגיבורים צוות צילום מקצועי. אלא שנוכחותה של המצלמה לא רק מתעדת את המציאות אלא גם משנה אותה.

מה קורה כאשר המצלמה שמתעדת היא הטלפון הסלולרי שלנו? האם זה מנטרל את המחיצה שמרימה מצלמה "מקצועית" בין האובייקטים ליוצר? האם נוצר לנגד עינינו דור חדש שהתנהלותו השוטפת ניזונה מהידיעה שכל פעולה בחייו עשויה להיות מתועדת?

במילים אחרות: האם ערוץ yes דוקו ישדר הערב את תחילת מסע ההלוויה של הטלוויזיה כפי שאנו מכירים אותה?

* ציון: 9

הסנדק הולך יחף

"הסנדק 3", יום ד' 22:00, ערוץ הוט פריים

מייקל קורליאונה יושב על מדרגות בית האופרה בעיירה הסיציליאנית שממנה נמלט אביו, ויטו, לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20. בזרועותיו ביתו הגוססת.

הסצנה הגדולה שחותמת את טרילוגיית "הסנדק" היא אופראית ממש: המוזיקה, הבעות הפנים, הטרגדיה שאין ממנה מפלט. הן מתחת למדרגות כאלה ממש בוצע אחד החיסולים שהפכו את מייקל לסנדק.

הסיפור כאן הוא כה גדול, עד שאפשר לסלוח למוסרנות האמריקאית שמוכיחה שוב שהפשע אינו משתלם - אפשר בהחלט היה להסתפק בווידוי של מייקל (אל פאצ'ינו) בוותיקן, שממנו עולה כי הוא רדוף בידי כל הפשעים שביצע - אבל קופולה בחר לסיים בסצנת קורעת לב לא רק את קריירת הפשע של משפחת קורליאונה, אלא גם את הסיפור המשפחתי שלה: האיש שכולנו הצלחנו לחבב למרות שגרם כל-כך הרבה סבל לאחרים, נושא בעונש הכבד ביותר, אבל לפחות גם מוכיח בדרך שסרטי המשך לא חייבים להיות גרועים.

* ציון: 9