קרוגמן: האוליגרכים בישראל פועלים רק להצלחת משפחותיהם

פול קרוגמן, הכלכלן בעל פרס נובל, מפרסם היום (ב') כתב אישום נוקב נגד המדיניות החברתית של ממשלת ישראל וטוען כי שיעור העוני הגבוה בישראל משקף במידה רבה מדיניות מכוונת. לדבריו, ישראל עושה פחות מכל כלכלה מתקדמת בעולם לחלץ אזרחים ממעגל העוני - "כן, אפילו פחות מארה"ב".

בטורו ב"ניו-יורק טיימס" כותב הכלכלן: "האוליגרכים בישראל חבים את מעמדם לא לחדשנות וליזמות אלא להצלחת משפחותיהם להשיג שליטה על עסקים שממשלת ישראל הפריטה בשנות ה-80; אפשר גם לטעון, שמעמדם נובע במידה מסוימת מהשפעתם הבלתי ראויה על מדיניות הממשלה ומשליטתם על הבנקים הגדולים".

"הכלכלה הפוליטית בארץ המובטחת מאופיינת עתה בתנאים ברוטליים בתחתית הסולם החברתי, ובשחיתות רכה, לפחות, בצמרת", כותב קרוגמן. "ישראלים רבים רואים בראש הממשלה, בנימין נתניהו, חלק מבעיה. הוא מצדד במדיניות של שוק חופשי; ובדומה לכריס כריסטי (מושל מדינת ניו-ג'רזי שידוע בנהנתנות שלו, ר.ד.) לנתניהו יש נטיה ליהנות מהחיים הטובים על חשבון משלמי המסים, אף על-פי שבפומבי הוא מנסה לטעון, באופן מסורבל, שזה בדיוק להיפך".

בעל הטור ממשיל את נאומו של נתניהו בקונגרס, בתחילת החודש, לשאיפת הזנב לנענע את הכלב, וטוען שזה היה בעצם תרגיל בחירות. "מדוע חש ראש הממשלה צורך לנענע את הכלב"? - שואל קרוגמן. "כמובן, בדיוק כך ניתן להגדיר את נאומו נגד איראן בקונגרס. מי שמנסה באמת ובתמים להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית אינו מעליב את הנשיא ומזהה את עצמו, באופן בוטה כל-כך, עם האופזיציה הפוליטית. לא, המטרה העיקרית של הנאום היתה להסב את תשומת הלב של הבוחר הישראלי (מאי-השוויון הכלכלי בישראל) בצחצוח חרבות בומבסטי, להסיט את דעת הקהל מההתמרמרות על הכלכלה; הלך-רוח זה, מראים הסקרים, עשוי לשלוף מחר את נתניהו מלשכת רה"מ".

במילים אחרות: "נתניהו ניסה לשנות את הנושא מאי-השוויון בתוך המדינה לאיומים שנשקפים לה מבחוץ. אלה שזוכרים את שנות נשיאותו של ג'ורג' בוש (הבן) צריכים להכיר היטב את הטקטיקה הזו".

קרוגמן שואל: מה בעצם מקור ההתמרמרות בישראל? לאחר הכל, הכלכלה הישראלית רשמה ביצועים טובים על-פי כל המדדים הרגילים. היא יצאה מהמשבר הפיננסי במינימום נזקים. בטווח הארוך, היא רשמה צמיחה מהירה יותר מאשר רוב הכלכלות המתקדמות האחרות, והצליחה להפוך את עצמה למעצמת היי-טק. אז למה הקובלנות?

התשובה, לדברי קרוגמן: צמיחת הכלכלה בישראל לוותה בשינוי מטריד בחברה הישראלית ובחלוקת העוגה הלאומית במדינה. אי-פעם בעבר, ישראל היתה מדינה עם אידיאלים של שוויויניות. הקיבוצניקים היו תמיד מיעוט קטן, אך היתה להם השפעה גדולה על התפיסה העצמית של החברה ישראלית. וזו, אכן, היתה חברה שוויונית יחסית עד תחילת שנת ה-90.

מאז התנסתה ישראל בהתרחבות דרמטית בפערי ההכנסות. מדדים משמעותיים של אי-שיוויוניות נסקו לשחקים,אומר הכלכלן. עתה נמצאת ישראל יחד עם ארה"ב בראש רשימת המדינות הכי פחות שיוויוניות ביקום הכלכלות המתקדמות. הניסיון הישראלי מלמד אותנו שיש לכך חשיבות, שלאי-שוויוון קיצוני יש השפעה חורכת על החים הכלכליים והחברתיים.

קרוגמן מצטט נתונים מפרוייקט "מחקר ההכנסות של לוקסמבורג" (Luxembourg Income Study), שלפיהם שיעור האוכלוסיה הישראלית שהכנסתה פחותה ממחצית ההכנסה החציונית במדינה (מדד מקובל להגדרת עוני יחסי) הוכפל, מ-10.2% ב-1992, ל-20.5% ב-2010. שיעור הילדים שחיים בעוני עלה כמעט פי ארבעה, מ-7.8% ל-27.4%. נתונים אלה הם הגרועים ביותר בעולם המערבי, ובהרבה.

"למרבה הפלא, הנתונים הזמינים אינם מצביעים על העברת נתח גדול במיוחד של ההכנסות למאיון העליון". מוסיף קרוגמן. "אבל, בכל זאת, יש ריכוז קיצוני של הון ועוצמה בידי קבוצה זעירה בצמרת: 20 משפחות שולטות על חברות, ששווי השוק המצרפי שלהן הוא כמחצית משווי הבורסה בתל-אביב.

אופי השליטה על חברות אלה הוא מעוות ומעורפל, מציין הכלכלן. מדובר ב"פירמידות" שליטה, שבהן משפחה מסוימת שולטת על חברה, והחברה הזו שולטת על חברות אחרות, וכו' וכו'. למרות שבנק ישראל מתייחס לבעיה בניסוח זהיר, ברור שהוא מודאג מהפונטציאל של הריכוזיות הזו לחולל מצבים של ניגוד אינטרסים שינוצלו לרעה על-ידי בעלי עניין.

קרוגמן שואל: מה בעצם מקור ההתמרמרות בישראל? לאחר הכל, הכלכלה הישראלית רשמה ביצועים טובים על-פי כל המדדים הרגילים. היא יצאה מהמשבר הפיננסי במינימום נזקים. בטווח הארוך, היא רשמה צמיחה מהירה יותר מאשר רוב הכלכלות המתקדמות האחרות, והצליחה להפוך את עצמה למעצמת היי-טק. אז למה הקובלנות?

התשובה, לדברי קרוגמן: צמיחת הכלכלה בישראל לוותה בשינוי מטריד בחברה הישראלית ובחלוקת העוגה הלאומית במדינה. אי-פעם בעבר, ישראל היתה מדינה עם אידיאלים של שוויויניות. הקיבוצניקים היו תמיד מיעוט קטן, אך היתה להם השפעה גדולה על התפיסה העצמית של החברה ישראלית. וזו, אכן, היתה חברה שוויונית יחסית עד תחילת שנת ה-90.

מאז התנסתה ישראל בהתרחבות דרמטית בפערי ההכנסות. מדדים משמעותיים של אי-שיוויוניות נסקו לשחקים,אומר הכלכלן. עתה נמצאת ישראל יחד עם ארה"ב בראש רשימת המדינות הכי פחות שיוויוניות ביקום הכלכלות המתקדמות. הניסיון הישראלי מלמד אותנו שיש לכך חשיבות, שלאי-שוויוון קיצוני יש השפעה חורכת על החים הכלכליים והחברתיים.

קרוגמן מצטט נתונים מפרוייקט "מחקר ההכנסות של לוקסמבורג" (Luxembourg Income Study ), שלפיהם שיעור האוכלוסיה הישראלית שהכנסתה פחותה ממחצית ההכנסה החציונית במדינה (מדד מקובל להגדרת עוני יחסי) הוכפל, מ-10.2% ב-1992, ל-20.5% ב-2010. שיעור הילדים שחיים בעוני עלה כמעט פי ארבעה, מ-7.8% ל-27.4%. נתונים אלה הם הגרועים ביותר בעולם המערבי, ובהרבה.

"למרבה הפלא, הנתונים הזמינים אינם מצביעים על העברת נתח גדול במיוחד של ההכנסות למאיון העליון". מוסיף קרוגמן. "אבל, בכל זאת, יש ריכוז קיצוני של הון ועוצמה בידי קבוצה זעירה בצמרת: 20 משפחות שולטות על חברות, ששווי השוק המצרפי שלהן הוא כמחצית משווי הבורסה בתל-אביב.

אופי השליטה על חברות אלה הוא מעוות ומעורפל, מציין הכלכלן. מדובר ב"פירמידות" שליטה, שבהן משפחה מסוימת שולטת על חברה, והחברה הזו שולטת על חברות אחרות, וכו' וכו'. למרות שבנק ישראל מתייחס לבעיה בניסוח זהיר, ברור שהוא מודאג מהפונטציאל של הריכוזיות הזו לחולל מצבים של ניגוד אינטרסים שינוצלו לרעה על-ידי בעלי עניין.