כישלון שמחייב זעזוע

"יש ריח של מהפך באוויר" - כך התנבאו קולות רבים של פרשנים, מומחים למיניהם ועיתונאי חצר. הם הפיצו תובנה זו לאורך מערכת הבחירות, תוך שהם מזינים זה את זה באשליות ומערבים תחושות ושאיפות לחומר-הגלם העיתונאי. עכשיו, כשהמהפך המקווה לא בא, עומדת התקשורת בחלקה עירום ועריה אל מול מציאות עגומה מבחינתה, כשהיא נדרשת לחשבון-נפש.

ביום שאחרי יש חומר רב למחשבה. שאלה מרכזית היא - כיצד אנשי תקשורת כה רבים - עיתונאים, כתבים, אנשי טלוויזיה, רדיו ואינטרנט - הציגו מציאות מדומה והסיחו את דעת הציבור. השאלה שטורדת את מנוחתי היא, האם התקשורת בישראל מבינה את תפקידה ואת גודל האחריות המוטלת עליה?

הכישלון של חלק ניכר מהעיתונות בסיקור ובחיזוי ניצחונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא כשל מוסרי-אתי וכישלון מקצועי שמחייב את מי שטעה לחשבון-נפש מעמיק, נוקב ויסודי.

זה מתחיל באי-מילוי הפונקציה המרכזית והבסיסית של העיתונות - לתווך את המציאות לקוראים באמצעות דיווח אמין המבוסס על עובדות. זה שנים אין די עיתונאי-שטח של ממש בארץ. ומידע רב מגיע לעיתונאים ממקורות לא אמינים, וכך המידע עובר לדפי העיתונות לעתים ללא פילטרים של בדיקת עובדות. חלק מהעיתונות הפכה לעצלה, רדודה משהו, מלאה - במקום בדיווחים - בטורי פרשנות, שחלקם לועגים ובזים למושאי הדיווח.

חמור מכך, התקשורת הפכה להיות שחקן פוליטי. במקום לשמור על ניטרליות והפרדה בין דעות ופרשנות לבין דיווח תקשורתי, נראה כי העיתונות התגייסה והפכה לחלק מהמאבק הפוליטי בין שמאל לימין.

מאחר שמרבית העיתונאים, הפרשנים והכתבים הבכירים הם חלק אורגני ממיליה תרבותי מסוים, כזה העוין את ראש הממשלה ומפלגתו, רבים הרשו לעצמם להיות חיילים בשירות מתנגדיו. יתר על כן, בהיותם מנותקים פיזית ותרבותית מהמציאות האמיתית, נעלם מעיניהם הפסיפס האתני-תרבותי של החברה הישראלית על בעיותיו, רצונותיו ועמדותיו.

הניתוק, הניכור, הבוז וההתנשאות של חלק מאנשי התקשורת כלפי הציבור הרחב של תומכי הליכוד, עיוור את עיני הכתבים מלראות נכוחה את המציאות הפוליטית-חברתית שבה הם חיים. בכך הם החמיצו את הבנת השטח, שהרי הכלי החשוב של עיתונאי, מעבר לסקרנות, הוא היכולת לזהות מגמות ותהליכים ולהעמידם ככלים לרשות קוראיו.

חטא נוסף הוא החד-צדדיות. משעה שחלקים נרחבים בתקשורת, הפכו לשחקן פוליטי, דעתני ומעורב, הדבר השפיע לרעה על אופן הסיקור החדשותי. כך היינו עדים להטיות חמורות רק כדי להתאים את התוצר הסופי לרוח המפקדים שניווטו את המאבק הפוליטי בנתניהו. למשל, ניפוח ידיעות שליליות והיעדר ניכר של ידיעות חיוביות.

לא פעם אנו עדים לביטויי גנאי כלפי התקשורת, שמהדהדים גם בתוכניות סאטירה שבהן התקשורת לועגת לאלה המבקרים אותה. נראה כי חלק מהתקשורת הרוויחה ביושר את ביטויי הגנאי הללו.

הביטוי הנפוץ "תשקורת" משקף תחושת תסכול בקרב ציבורים רבים נוכח מה שמצטייר כדיווח לא אמין, מוטה וחד-צדדי. כל עיתונאי הגון חייב לשאול את עצמו אם הוא לא תרם משהו להתפתחות גישה זו של הציבור כלפי התקשורת.

כישלון בקנה-מידה רחב כזה חייב ליצור זעזוע. גוף וארגון עסקי שהיה נקלע למשבר כה חריף היה מקיים בדרך-כלל בדק-בית יסודי. האם התקשורת הישראלית מסוגלת לערוך בדק-בית כזה?

התשובה לא ברורה. יותר מדי אינטרסים כלכליים ואישיים מעורבים כאן. יותר מדי מאבקי כוח ושיקולי אגו. דבר אחד כן ברור: אם התקשורת - וסליחה על ההכללה - לא תדע להפיק לקחים ממה שאירע, היא עלולה לאבד את שאריות הלגיטימציה שמהן היא עוד נהנית.

רוב התקשורת חטאה לתפקידה, כשלה בשיקוף המציאות, ולא התגברה על עוינותה כלפי ציבורים רחבים. התוצאה היא, שביום שלמחרת קיבלנו תקשורת שאמון הציבור בה נפגע אנושות.

אין דמוקרטיה ליברלית בלי תקשורת חופשית ועצמאית, אך התקשורת חייבת להיות גם הוגנת, מאוזנת ומקצועית. עליה להתכנס לליבת עבודתה כגורם מתווך, לחזור לעיתונות השטח הבסיסית, תוך הפרדה בין דעות לבין עובדות, ובעיקר לא להניח לתחושות ולמשאלות-לב לחדור לדיווח העובדתי. כך תוכל התקשורת לחזור לעצמה וליהנות שוב מכבוד מקצועי.

לתקשורת הישראלית נדרשת עבודת שיקום, וטוב שתתחיל כבר היום.

■ הכותבת היא מנהלת שותפה בקבוצת לוצאטו, יו"רית עמותת יחדיו, מ"מ ראש המועצה המקומית עומר וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטתבן-גוריון בנגב.