מה שהכלכלנים לא רוצים להבין

אני זוכר עד היום את טוריו של עמוס קינן טוב יותר מטוריהם של רבים אחרים, על אף שקראתי אותם לפני עשרות שנים. זאת, אולי על שום שעמוס קינן ידע לחתור אל עמקי האמת של המציאות שבה חיינו ואף ידע להביע רעיונות גדולים במילים פשוטות.

באחת מרשימותיו המשעשעות הוא הצליח לגעת בלב תפיסת היסוד של המדיניות הכלכלית-חברתית: קינן סיפר כי בזמן ביקורו בלונדון ראה מודעה שמציעה לציבור לרכוש מכוניות יגואר, לא פחות ולא יותר, במחיר אטרקטיבי במיוחד. באותה התקופה, היגואר היתה בשיא יוקרתה ומעמדה, וקינן תהה איך יכול להיות שבמדינות עשירות יש הכול ובזול למרות עושרן; בעוד שבמדינות עניות יש מחסור והכול עולה ביוקר.

בהרהור נוסף הגיע למעין מסקנה הפוכה לכאורה: מדינות עשירות הן עשירות כי המדינה נוטלת מעט מהפרט ומשאירה לו את ההחלטה כיצד להוציא את כספו; בעוד שמדינות עניות הן עניות כי הן המדינה לוקחת כמעט הכול מהפרט, והיא מחליטה עבורו כיצד להוציא את כספו.

התזה שהציב קינן עודנה קיימת ותמיד תהיה ביסודה של כל מדיניות כלכלית-חברתית בכל מדינה בעולם. מצד אחד, למדינה יש מחויבות לתושביה, כולל השכבות החלשות; ומצד שני, פגיעה אנושה בכוח הקנייה של הפרטים והציבור מסיגה את הכלכלה לאחור. האיזון בין השניים יכול להוליד מדיניות כלכלית-חברתית נכונה.

בשנת 2001 עמד החוב הממשלתי שלנו כאחוז מהתוצר על 85.7%, ולאחר מכן בשנים 2002-2003 זינק החוב כלפי מעלה. אולם מאז ועד שנת 2013, עקב הנהגת מדיניות מחושבת, החוב הלאומי ירד ל-67.4% מהתוצר. הישג ניכר מול רוב ארצות המערב.

הוצאות הממשלה בשנת 2001 היו 47.5% מהתוצר; בשנים 2002-2003 הן עלו לרמה גבוהה יותר; ומאז הן הלכו וירדו בתלילות. בשנת 2013 הוצאות הממשלה כאחוז מהתוצר עמדו על39.4%. הישג נוסף ראוי לציון.

ב-2001, שיעור הצמיחה היה שלילי, ועמד על מינוס 0.2%. לאחר מכן, בתקופה של כעשר שנים, שיעורי הצמיחה שהחלו באפס, הלכו ונסקו ל-6.9% ב-2007, והתייצבו בארבע השנים האחרונות סביב 3.2%.

מתברר, על פני תקופה ניכרת, כי כאשר אנו מצמצמים את חובות המדינה ומקטינים את גודל ההוצאה התקציבית יחסית לתוצר, אנו נהנים משיעורי צמיחה עקביים, שעימם עולים גם ההכנסה הפנויה של הפרט ורווחת חייו.

אולם מדיניות אחראית זו של ממשלות ישראל, שמציבה אותנו כיום כאחת הכלכלות החזקות בעולם המערבי, נראית משום-מה פסולה בעיני כמה כלכלנים בכירים, שקולם נשמע בתקשורת. להם יש אותו קיבעון חשיבה שלפיו יש להגדיל תמיד את הוצאות המדינה.

הם מציעים לצעוד בכיוון ההפוך: להגדיל תמיד את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר. לקחת עוד יותר מהציבור כדי שהממשלה תחליט עבורו כיצד עליו להוציא את כספו. וכששואלים אותם, מהיכן יגויסו המקורות להגדלת ההוצאות, יש להם תשובה מוכנה: הגדלת מסים. אם אכן נצעד במסלול זה, הקטנת החוב הממשלתי תיפסק, וגם שיעורי הצמיחה ייבלמו.

חשוב מאוד לשמור על ההישגים שאליהם הגענו במבנה הכלכלה ולהעריכם. הישגים אלה מעניקים עוצמה למשק, והם אינם פוגעים בחברה. אמנם ממשלה צריכה לדעת כיצד להגן על המדינה מבחוץ וגם מבפנים. להילחם בפשיעה ולשפר את ביטחון הפנים בכלל; לספק שירותי חינוך במחירים שיאפשרו לכל אחד לרכוש השכלה בכל הרמות, להבטיח שירותי בריאות, וכן לאפשר שירותי סעד למי שאינם יכולים לעבוד באמת. וכל אלה עולים הון.

אולם מעבר לכל זה, בניסיון להגדיל את הוצאות הממשלה יחסית לתוצר, כביטוי ל"מדיניות מתקנת", טמונה סכנה גדולה. במונחים מוחלטים, ההשקעה בשירותי החברה יכולה לגדול, לא בשל הגדלת חלקה היחסי מהתוצר, אלא בשל גידול התוצר עצמו (צמיחה). אין ערובה לכך שגישה פזרנית בראיית המאקרו, שתוביל להגדלת הוצאות הממשלה, לא תגרום לבזבוזים מיותרים ולחוסר יעילות. ההישג אינו טמון בראיית מאקרו שטחית, אלא ביכולת לנצל טוב יותר משאבים קיימים.

אם מפלגות שואפות להגדיל היום את השקעת הממשלה בחברה, זה לא צריך להיעשות באמצעות העלאת מסים, שזו תמיד הדרך הקלה ביותר, ואף לא בניסיון עקר להגדיל את הוצאות הממשלה כחלק מהתוצר.

הדרך הנכונה היא לדעת כיצד להמשיך ולשמור על קצב הצמיחה שהחל בשנת 2004, שכן זוהי הדרך הנכונה המאפשרת להגדיל את ההשקעה בחברה, בלי לסגת למדיניות הפוגעת בפרט והיונקת משאבים נוספים ממשלמי המס. זוהי גם הדרך היוצרת את האיזון הנכון בין הוצאות המדינה לבין רמת ההכנסה הפנויה והפררוגטיבה של הפרט לבחור את סדר העדיפויות בהוצאותיו.