הקרב על 15 דולר לשעה: האיגודים המקצועיים בארה"ב פורחים

אחרי עשרות שנים של ירידה בתמיכה באיגודים המקצועיים בארה"ב, הם חוזרים וצוברים כוח ורלבנטיות על רקע המאבק להעלאת שכר המינימום, שאחד משיאיו נרשם היום במחאה שהתקיימה ביותר מ-200 ערים במדינה המדיה החברתית

עובדי רשת המזון המהיר וונד’יס / צילום: רויטרס
עובדי רשת המזון המהיר וונד’יס / צילום: רויטרס

מלחמת המעמדות הגיעה עד לכאן: שדולת העסקים המובילה בארה"ב נערכת כעת להגביר את המעקב שלה אחרי הטוויטים והסלפי שמשגרים עובדי ההמבורגרים והצ'יפס ברחבי ארה"ב.

הצורך בפיקוח הזה נובע מהמחאה שהתקיימה היום (ד') ביותר מ-200 ערים בארה"ב על ידי פעילים למען העלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה במקומות עבודה כמו מקדונלד'ס. הקבוצה, שממומנת על ידי "איגוד עובדי השירותים הבינלאומי" (SEIU), ונקראת "להילחם על 15 דולר", מבטיחה את "הגיוס הגדול ביותר של עובדים בשכר נמוך בהיסטוריה האמריקאית" - יחד עם שביתות של יממה ו"מחאת מתים" (שכיבה על כביש, נניח, כמו מתים) - כדי לעשות דרמה ממצבם של אמריקאים שמתקשים לגמור את החודש בשכר המינימום הפדרלי של 7.25 דולרים לשעה.

לשכת המסחר האמריקאית תעקוב אחרי מדיה חברתית כדי להגיב על כל מסר או תצלום מקוונים שיהיו מוגזמים לדעתה. דאגה מיוחדת, אומר גלן ספנסר, סגן נשיא הלשכה הממונה על מה שנקרא "יוזמת חירות כוח העבודה", היא האפשרות שפעילי האיגוד יעברו במהירות מאירוע לאירוע, וייצרו את רושם של התקוממות עממית מאסיבית בעיני צופים אקראיים שיעקבו אחרי האירועים באינטרנט.

"אנחנו מקדישים תשומת לב לטוויטים ולצילומים שהצד האחר מעלה לרשת", אומר ספנסר. "צריך להיות קשובים יותר למה שהולך ברשת. אם הם טוענים ל-200 ערים, ואנחנו עוקבים אחרי ציוצי הטוויטר שלהם, נוכל להוכיח שמדובר יותר על 60 ערים. יש מקומות שבהם אפשר לראות שמדובר על עשרה בחורים עם מקל לצילומי סלפי".

תהיה מה שתהיה המציאות הלא מקוונת, מאבק הסייבר על תמיכת הציבור האמריקאי מצביע על אחד מכיווני ההתפתחות היותר מפתיעים של ההיסטוריה של יחסי העבודה בארה"ב. אחרי עשרות שנים של ירידה חסרת רחמים בתמיכה בהם, האיגודים מוכיחים שהמאבק הנוכחי על העלאת שכר המינימום צובר תמיכה. והשימוש שלהם במדיה חברתית לגייס את חייליהם ולחזר אחרי דעת הקהל עובד.

וול מארט התקפלה

המאבק על 15 דולר בשעה התחיל בנובמבר 2012, כאשר 200 עובדי מזון מהיר בניו יורק - בתמיכה אך לא במסגרת איגוד SEIU שמקיף 2 מיליון חברים - קיימו מחאה של יום אחד בעד העלאת שכר המינימום. במקביל, רשת השיווק הגדולה בעולם, וול-מארט, שעובדיה אינם מאוגדים, כידוע, הפכה ליעד של מאמץ דומה, שנקרא "וול-מארט שלנו", בתמיכת 1.3 מיליון עובדי איגוד המזון והמסחר המאוחד", UFCW.

הפרס הגדול על המאמץ הזה בא בפברואר השנה, כאשר וול-מארט הודיעה שהיא תשקיע מיליארד דולר בהעלאת שכר המינימום של כחצי מיליון מעובדיה ל-9 דולרים לשעה השנה. מקדונלד'ס הודיעה החודש שהיא תעלה את שכר המינימום שהיא משלמת בדולר אחד מעל תקן שכר המינימום המקומי ל-90,000 עובדים ב-1,500 מסעדות שהן בבעלות עצמית שלה, אך המהלך לא נוגע ל-90% מסניפי הרשת שהם בבעלות זכיינים.

למרות שלקריאת הנשיא ברק אובמה לשכר מינימום פדרלי של 10.10 דולרים לשעה יש סיכוי קלוש להצליח בקונגרס רפובליקאי, ערים "שמאלניות" יותר כמו סן פרנסיסקו וסיאטל כבר אישרו אמצעים שיעלו את שכר המינימום בתחומן ל-15 דולר לשעה בהמשך העשור הנוכחי.

הצלחות כאלה אינן מקובלות בתנועת העבודה האמריקאית. שיעורי החברות באיגודים המקצועיים מתוך סך השכירים בארה"ב צנחו מ-35% בשנות ה-50 ל-11.3% בשנה שעברה. רק 6.6% מעובדי המגזר הפרטי שייכים לאיגוד כלשהו. אפילו במערב התיכון התעשייתי המסורתי, תנועת האיגודים מאבדת את כוח המשיכה שלה. במארס הפכה וויסקונסין למדינה ה-25 בארה"ב שאימצה את "חוק הזכות לעבודה", שמקשה על איגודים לשאת ולתת על חוזי עבודה שמחייבים שכל העובדים ישתייכו לאיגוד או ישלמו דמי חבר באיגוד כתנאי להעסקתם.

אבל פעילי שכר המינימום מוכיחים שהאיגודים בארה"ב מסוגלים עדיין לייצר לימונדה מהלימונים שנשארו להם. במקום רק להגן על זכויות יתר של חבריהם המתמעטים, הם דורשים הטבות לעובדים שהם לא מייצגים. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שאין ערובה לכך שהעובדים שמקבלים את הסיוע ישלמו אי פעם דמי חבר לאיגוד כלשהו. ההישג בשלב זה, אומר אחד מאדריכלי קמפיין שכר המינימום המוצלח בסיאטל, הוא לתקן את הדימוי הציבורי של האיגודים, שאיבדו את כוח המשיכה שלהם.

"אנחנו לא זוכים בדמי חבר, אנחנו זוכים בעובדים", אומר דיוויד רולף, נשיא סניף SEIU מקומי 775, שמייצג 43,000 עובדי מערכת בריאות ותיקים במדינות וושינגטון ומונטנה. "אחת הביקורות הגדולות שאני שומע על תנועת העבודה הנוכחית היא שאכפת לה במקרים רבים מהחברים שלה בראש ובראשונה, ולא מצדק לכול. אם אנחנו רוצים לבנות מחדש את המותג הזה של איגודים, אנחנו צריכים לשנות את המציאות. יותר מדי איגודים התמקדו בחוזה העבודה של 400 העמודים לחברים שלהם, ולא הזיז להם מצבם של העובדים האחרים".

הטיעון הנוכחי של האיגודים הוא ששכר המינימום אינו שכר שאפשר לחיות ממנו. מחקר שפורסם השבוע על ידי המרכז למחקרי עבודה והשכלה באוניברסיטת קליפורניה (ברקלי), מצא שהממשל האמריקאי מוציא 153 מיליארד דולר בשנה על בולי מזון (שוברי מזון) ועזרה אחרת לעובדים בעלי שכר נמוך, שרבים מהם הם מבוגרים שמגדלים ילדים.

ג'סיקה דיוויס, בת 26, שמגדלת ילד על 9.28 דולרים לשעה שהיא משתכרת במקדונלד'ס בשיקאגו, אומרת שהיא הצטרפה ל"להילחם על 15 דולר" אחרי שאחד המארגנים פנה אליה במסעדה שבה היא עובדת. "למרות שתמיד חשבתי שמגיע לי יותר בתור מועסקת, לא ידעתי שגם אחרים מרגישים כך", היא אומרת. "הלכתי למפגש ומצאתי שהרבה מאוד אנשים מרגישים כך".

הטיעון של העסקים נגד העלאת שכר המינימום מצטמצם למתמטיקה פשוטה. העלאת שכר לעובדים בתחתית סולם השכר אומרת שאפשר יהיה לשכור פחות עובדים. אבל טיעוני האיגודים נתמכים על ידי כלכלנים שאומרים שהעלאת שכר יכולה לצמצם את שיעורי תחלופת העובדים, להגביר את הפריון ולהחזיר עובדים ממורמרים אל כוח העבודה.

נושא שכר המינימום תופס חשיבות גם בכלכלות מפותחות נוספות, שנאבקות בגידול האיטי בשכר הממוצע בעקבות המשבר הפיננסי. גרמניה חוקקה את חוק שכר המינימום הלאומי הראשון שלה בתגובה לגידול במספר המשרות בשכר נמוך בעשור האחרון. בבריטניה יהיה שכר המינימום אחד מנושאי המפתח בבחירות הכלליות שיהיו בחודש הבא.

דמוקרטיה של סמארטפונים

הקמפיין בארה"ב להעלאת שכר המינימום נעזר בבירור בעליית המדיה החברתית. גם כאשר השפעת תנועת העבודה הממוסדת נשחקת, השכירים בימינו זקוקים רק לסמארטפון כדי לעצב את ההיסטוריה - ולזעזע את לשכת המסחר.

ללא אמצעי התקשורת הזה, לדוגמה, קשה לארגן את עובדי שכר המינימום. רבים מהם עובדים במשמרות לא רגילות, ולאחרים אין אפילו כתובת קבועה, והם ישנים אצל חברים או קרובי משפחה, או אפילו ברחובות, אומר קנדל פלס, ממארגני "המאבק על 15 דולר". עם טלפון נייד, הם יכולים לשמור על קשר זה עם זה, ולהשפיע על אנשים במקומות שהם לא יכולים לממן הגעה אליהם.

"אני מוקסם לראות עובדים מעורבים בצורה ספונטנית בפעילות בחלקים שונים של המדינה, מפני שהם רואים עובדים שעושים דברים", אומר קן ג'ייקובס, יו"ר המרכז ללימודי עבודה וחינוך באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. "יש כמה מקומות שבהם אין פעילים שמארגנים את המחאות".

הטרנספורמציה הזו של עובדים למעצבי דעת קהל יכולה לפגוע בעסקים בנקודה הרגישה שלהם. עברו הימים שבהם רשתות כמו וול-מארט ומקדונלד'ס יכלו להיות דומיננטיות בדיון על המותגים שלהן, באמצעות תשדירים של 30 שניות במספר קטן של רשתות טלוויזיה. הצרכנים, בייחוד בני דור המילניום, מסתמכים על מדיה חברתית למידע על המותגים הללו. זה מגדיל את התמריץ של המעסיקים לשמור על עובדים שבעי רצון שאינם מתלוננים על חייהם - בעבודה, בטוויטר או בפייסבוק.

שם המשחק ביחסי ציבור של תאגידים בימינו הוא "המעסיק הפרוגרסיבי", אומרת מריאן זלצמן, מנכ"לית אבאס יחסי ציבור צפון אמריקה. העלאה של שכר המינימום או הטבות אחרות מנמיכות את הסיכוי שהעובדים יצטרפו לאיגוד, ומגדילות את הסיכוי שהם יהללו את מקום העבודה שלהם. "זה קצת כמו שההגנה הטובה ביותר היא התקפה", היא אומרת.

ג'ים סטנגל, מנהל שיווק עולמי לשעבר בפרוקטר אנד גמבל וכיום מנכ"ל חברת ייעוץ הנושאת את שמו, אומר שהמותגים נהנים מההמלצות של העובדים. "חברות של צמיחה גבוהה מביטות בעובדים שלהן בדרך אחרת - כהרחבה של המותג. המלצת עובד היא כלי שיווק נהדר. כיום, כשקשה מאוד לרכז קהל שומע מאסיבי, זה דבר חשוב מאוד".

וול-מארט העלתה את שכר המינימום מפני שהיא חששה מירידת איכות השירות בחנויותיה, אומר בריאן ירבורו, אנליסט בחברת הברוקרים אדוארד ג'ונס. "הם הבינו שעובדים מרוצים ומעורבים יותר יהפכו לשירות טוב יותר ללקוח, לפחות תחלופה ולפחות עלויות הכשרה", הוא אומר.

השאלה שניצבת בפני האיגודים היא איך לנצל את ההזדמנות שיצר קמפיין העלאת שכר המינימום.

פלס, שמושאל מאיגוד SEIU לקמפיין המאבק למען 15 דולר לשעה, מדגיש שלמאמץ יש שתי מטרות: העלאת שכרם של עובדים בשכר נמוך, והבטחת הזכות של עובדים כאלו "להתאגד בלי תגובת נגד של המעסיקים שלהם".

שוק עבודה אחד

לשכת המסחר האמריקאית מאמינה שהסיבה השנייה היא המטרה האמיתית של תנועת שכר המינימום. ספנסר אומר שהמחאות הן "תולדת יחסי הציבור" של מסע רחב יותר לסיים את ההפרדה המשפטית הנוכחית בין זכייני המזון המהיר להורים התאגידיים שלהם, ולאלץ את הזכיינים לשאת ולתת עם איגוד SEIU. "הייתי אומר שהמחאות החדשות הללו אינן תנועה חדשה", הוא אומר. "הן אמצעי להשגת מטרה - ש-SEIU ייצג את עובדי המזון המהיר במו"מ קיבוצי".

אבל משקיפים אוהדים יותר אומרים שתנועת העבודה האמריקאית מתפתחת, והופכת להיות יותר תנועה חברתית שעשויה יום אחד לאחד את העובדים בשכר מינימום מסקטורים שונים לכוח מאוחד.

נלסון ליכטנשטיין, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה (סנטה ברברה), רואה קווי דמיון בין האסטרטגיה של האיגודים בתקופה הפרוגרסיבית בתחילת המאה ה-20, לפני שהחקיקה בשנות ה-30 הקלה עליהם להבטיח לעצמם זכויות לניהול מו"מ קיבוצי (קולקטיבי).

"אנחנו עוסקים כעת בשוק עבודה אחד", הוא אומר. "אם הם ישפרו אותו מן התחתית, יהיה קל יותר לדון בחוזי העבודה הבאים בכמה בתי חולים, או לארגן שרתים ואנשי תחזוקה במקום אחר. זה היה הרעיון של התקופה הפרוגרסיבית - לשפר את המצב לכל מעמד העובדים".

האתגר, הוא מוסיף, הוא למצוא מסגרת מוסדית שתתמוך בפעילות כזו. רולף מאיגוד SEIU בסיאטל שותף לדעה זו. הוא מאמין שהאיגודים צריכים כעת לעסוק בדחיפות במגוון רחב של "ניסויים" - "יצירה מהירה של אבות טיפוס" - כדי לגלות דרכים חדשות להגדיל את הכנסותיהם כאשר המו"מ הקולקטיבי איבד את כוחו. "אנחנו יכולים להתווכח אם תנועת העבודה נרצחה או התאבדה", אומר רולף. "זה היה כנראה שילוב כלשהו של שניהם, אבל אנחנו צריכים מודלים חדשים".

יתכן שזה יתברר כחלום בלתי אפשרי. מודלים חדשים של עסקים יכולים לתעתע ברולף וביתר הפעילים למען העובדים, והשקיעה הממושכת של תנועת העבודה האמריקאית עשויה לצבור קצב. אבל עד שהמצב יתבהר, סביר להמר שאותם פעילים-אנשי איגודים ישמרו על התמיכה בהם בטוויטר בשכבות רחבות. יכול להיות שהם עלו על משהו חדש.

כמה משתכרים העובדים
 כמה משתכרים העובדים