מול בריון צריך להתנהג כבריון

ישראל גיבשה מדיניות של הכלה מול אויביה; הגיע הזמן לשנות כיוון

איראן היא, כנראה, מעצמת הטרור מספר 1 בעולם. היא שולחת את זרועותיה, במישרין ובאמצעות פרוקסי (שרת מוסווה-אנונימי שמספק גישה מהירה למשאבים חיצוניים ברשת מחשבים), לכל מקום אפשרי. איראן מעורבת בסוריה בהגנה על משטר אסד, היא מעורבת בלבנון באמצעות חיזבאללה, היא עומדת מאחורי המורדים בתימן עם פוטנציאל לשליטה עתידית במיצרי באב-אל-מאנדב, היא מעורבת במלחמה בעיראק לצד הממשלה, ויוצרת לעצמה פוטנציאל להפוך את עיראק למדינת-חסות, היא מאיימת על ערב-הסעודית, מדינות המפרץ, וגם ירדן. זרועות הטרור שלה חובקות עולם.

לגבי ההבנות שגובשו בין איראן לבין המעצמות, בלוזאן, ושעדיין צריכות להתכנס לכלל הסכם מחייב עד סוף יוני, יש חילוקי-דעות בין מומחים. יש אומרים , כמו אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד והמועצה לביטחון לאומי, כי איראן עשתה ויתורים לא פשוטים מבחינתה. אחרים, כמו פרופ' עוזי אבן, פרופ' לכימיה ומדען גרעין, מצביע על החור הגדול בהבנות - הכור באראק יאפשר לה לייצר פצצות פלוטוניום, שהן, ולא המסלול החלופי של שימוש באורניום, מהוות, את הסכנה האמיתית. טרם יבשה הדיו על ההבנות, ואיראן כבר הזדרזה להודיע שהיא לא תחתום על ההסכם, אם הוא לא יהיה מלווה בהסרה מלאה ומיידית של הסנקציות, ושהיא לא תסכים לפיקוח על מתקנים צבאיים שלה.

ישראל גיבשה לעצמה בכמה גזרות מדיניות של "הכלה" - הכלה כלפי החיזבאללה בלבנון, הכלה כלפי החמאס בעזה, והכלה, אם תרצו, כלפי הפלסטינים בגדה. אפשר להסכים או לא להסכים עם מדיניות זו.

אבל מדיניות של הכלה כלפי האיום האיראני, זהו סיפור שונה לחלוטין. מדובר במדינת טרור, מדינה פנאטית מבחינה דתית, ששואפת להפוך למעצמת-על אזורית, שמדברת בגלוי על הצורך בהשמדת ישראל. מדינה שההיסטוריה שלה ב-35 השנים האחרונות היא היסטוריה של שקרים, הסתרות והונאות. במדינה כזו לא צריך ואי-אפשר לתת אמון.

אמנם אומרים לנו שיהיה פיקוח הדוק. אבל מדוע שנאמין לכך? פיקוח מטבעו מתעייף ומתרופף עם השנים, מפקחים באים ומפקחים הולכים. האיראנים יידעו למצוא את החוליות החלשות ביניהם. ונניח, שהמפקחים ימצאו הפרות שיבצעו האיראנים. מה אז? האם יוחזרו הסנקציות? יופצצו מתקני הגרעין של איראן? לא. ההימור שלי הוא, שיימצאו דרכים לתירוץ ההפרה, והמסר האיראני יהיה בנוסח מרוכך - זו הפרה טכנית, עניין של מה בכך. וכך, עד ההפרה הבאה, וכן הלאה וכן הלאה, הרי אף אחד לא רוצה מלחמה והרוגים.

זה מזכיר את הסיטואציה שהייתה בשנות ה-30 באירופה. למרות ההסכמים שנחתמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, היטלר סלל את דרכו להשתלטות על אירופה, לא במהלך אחד גדול, אלא בשורה של מהלכים קטנים: הקמת צבא שלא על-פי מה שהותר לגרמניה בחוזה ורסאי, כניסת הצבא הגרמני לאזור המפורז של הריין, האנשלוס של אוסטריה, השגת השליטה בסודטים (הסכם מינכן), ובעקבותיה - כיבוש צ'כוסלובקיה. לכל מהלך היה לגרמנים "הסבר", שהכשיר את הוויתור מצד מעצמות המערב. ויתור אחרי ויתור - עד שנפקחו עיניהם והתבררה התמונה הגדולה והקשה.

התמונה הגדולה במקרה של איראן היא ברורה. איראן לא זקוקה באמת לאנרגיה גרעינית לצורכי שלום, ולא השקיעה את כל המאמץ האדיר וכספי העתק ב-20 השנים האחרונות לצורך זה. כל העולם מבין לאן זה הולך. כל השאר הם עניינים טכניים - מספר סרכזות (צנטריפוגה), סוג הסרכזות, שיעור ההעשרה, ועוד, שיכולים להיות חשובים, אבל הם לא העיקר. העיקר שברור לאן איראן חותרת; ובמצב כזה, לקנות 10-15 שנים של שקט, שאחריהן, במקרה הטוב, לא ברור מה יקרה - זו מדיניות של עצימת עיניים. נשיא ארה"ב ברק אובמה הוא חסיד של פתרון בעיות בדרכי שלום. גם אני. אבל במקרה איראן, השכל הישר הבסיסי ביותר והניסיון ההיסטורי מובילים למסקנה, שמול בריון צריך להתנהג כבריון, גם אם בתחכום.

איראן לא הייתה מגיעה לשיחות אלמלא הסנקציות והחשש של הממשל ממרי פנימי. כל זה ישתנה באחת, כאשר הסנקציות יוסרו. כל מה שאיראן תצטרך אז, זה לחכות לסיטואציה הבינלאומית המתאימה, לדהור לפצצה, ולהעמיד את כולנו בפני עובדה מוגמרת.

מנהיגי העולם, ובראשם נשיא ארה"ב, צריכים לומר לאיראן דברים ברורים: אינכם זקוקים לגרעין למטרות שלום, איננו מאמינים לכם, סיגרו את כל מתקני הגרעין שלכם, ולא - אנחנו לא נסיר את הסנקציות וגם נפציץ אותם. נכון, יש במהלך כזה סיכונים גם לישראל, אבל הסיכונים שבהסכם נוסח לוזאן גדולים לאין ערוך.