ללמוד מההיסטוריה

איך קרה שהשד העדתי שחשבנו שנעלם פרץ במלוא עוזו?

סוציולוגים ואנשי מדע-המדינה עוד ידונו ארוכות בשאלה מדוע דווקא מערכת הבחירות האחרונה הביאה להתפרצות השיח המתלהם והמחנאי - שמאל-ימין/ת"א-פריפריה/מזרחים-אשכנזים. חוקרים יידרשו לענות על השאלה מה הצית מחדש את הגחלים הלוחשות של השיח העדתי, שחשבנו לתומנו שאיבד מחיוניותו, ומה הביא להתפרצות זעם כה בוטה של אמנים, אנשי רוח מהשמאל כלפי מצביעי הימין, ולהיפך.

מי שחשב שבתום חודש ויותר מאז נודעו תוצאות הבחירות, הרוח המרירה תירגע מעט, טעה. חדשות לבקרים אנו מוצפים אמירות בוטות נגד מצביעי הליכוד. יאיר גרבוז, אמיר חצרוני, אביב גפן, ענת וקסמן ואודי פרידן, ואלפי העוקבים אחריהם ברשתות החברתיות, הציפו שיח פלגני, רווי זעם ותסכול על מה שנראה בעיניהם כתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת. ומנגד, צצות תגובות-נגד קשות, מתובלות בחרמות ובנידויים.

ניתוח אופי התגובות מעיד הן על עלייה במפלס הזעם וההתלכדות השבטית, והן גם על ניצחון האמוציות על השכל הישר. תגובה אמוציונלית איננה תופעה יוצאת דופן ואיננה מאפיינת רק מצבי דחק. היא מאפיינת גם את החיים השגרתיים. אפילו תהליכי קבלת החלטות בנושאים אובייקטיביים לכאורה, כמו כלכלה והשקעות, נגועים בשיקולים רגשיים, כפי שיעידו על כך מספר חתני פרס נובל מהשנים האחרונות.

אני מדגישה זאת, כי חלק ניכר מההתרסה נגד מצביעי הימין טוענת להצבעה לא רציונלית מצידם. אבל בבחירות, כמו בכל תהליך קבלת החלטות, יש ממד רגשי, ומתברר שהוא אינו רק נחלת צד אחד במפה הפוליטית.

רובד נוסף שמאפיין את התגובות הוא קיבעון מחשבתי. בעניין זה שני המחנות שבויים בדימויים מקובעים על המחנה השני. דימויים אלה הם שטחיים, חד-ממדיים ובעיקר - אינם תורמים להתפתחות ויכוח רעיוני-אידיאולוגי, אלא להשטחת השיח הציבורי. יותר מזה, יש לא מעט פוליטיקאים שניזונים מהוויכוח הפלגני המשרת את האינטרסים הצרים שלהם. אותם אנשים המותחים ביקורת על הצבעת הימין, משחקים לידיהם של פוליטיקאים העושים שימוש ציני במתח העדתי.

אכן, קל להתפתות לאמוציות, אך השאלה המרכזית היא - מדוע אישים שונים נתנו לעצמם את החופש להיכנע להן? מדוע הם אינם מגלים איפוק וריסון עצמי? ובהכרת הסיכון שבתהליכים לא-רציונליים, מדוע אינם מגלים זהירות מופלגת עוד יותר?

כך או אחרת, לנגד עינינו נוצר מומנטום שלילי. ככל שההתבטאויות מחריפות וטון הדיבור מסלים, כך ההד התקשורתי לשיח הפלגני גובר ומזמין תגובות פוגעניות נוספות. יש לשבור מעגל-קסמים מסוכן זה שהוא הרסני לישראל. השיח הפלגני הזה - ולא רק רמת הדציבלים, אלא אדי הרעל שנודפים מהסגנון הבוטה - מסכן את רקמת החיים הישראלית, השברירית ממילא. חברת המהגרים שמתפתחת פה בתנאים חיצוניים קשים, מועדת לשבירה, ושאלת הלכידות החברתית היא קריטית לעצם הישרדותה.

הרבה יותר אומץ, קור-רוח ואחריות אזרחית נדרשים היום מאישי-ציבור, והם יימדדו בכך, ולא בכניעה ליצרים ולרגשות, מוצדקים ככל שיהיו. יש לנו אחריות כלפי הדור הבא המתבונן בנו ושואב דוגמה אישית ממעשינו. השאלה שצריכה להטריד אותנו היא - איזו מדינה ואיזו חברה ננחיל להם. האם זו תהיה חברה שסועה שהמכנה המשותף שלה הולך וקטן, או חברה תוססת ורב-גונית היודעת לכבד את השונה ולנהל ויכוח בגבולות תרבותיים?

האם נניח לכוחות ההרסניים לכלות את כוחנו, שמא נדע לשים סכר לרגשות הכעס השליליים? לכן, ובדומה להתנהלות של הורים המקריבים את רגשותיהם למען חינוך ילדיהם, מוטלת על הדור שלנו האחריות לשנות את אופי השיח הציבורי.

ההיסטוריה היהודית רוויה פלגנות ומאבקים יצריים, שאחת הבולטות מביניהם, היא המלחמה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה בין ירבעם לרחבעם, אשר הובילה לפילוג ולמלחמת אחים; ולאחריהם לגלות ממושכת, ששינתה את ההיסטוריה של עם ישראל.

הגיעה השעה ללמוד מההיסטוריה. כותבי קורות העיתים מזמנים לנו לקח חשוב - הפלגנות סופה להסתיים באובדן; ההסתה הפנימית מסוכנת כיום לא פחות מההסתה ומהדה-לגיטמציה מבחוץ, ומאיימת לשבור את הכוחות המאחדים בחברה.

ובנימה אישית - כפעילה חברתית בנגב (בהתנדבות), אני מקבלת אחריות ומשקיעה זמן ניכר בעשייה לצמצום פערים בחברה המקוטבת. כיוצאת עדות המזרח, ממשפחה ברוכת ילדים מהדרום (שגאה במקורותיה) ומתוך חוזקות אלה, אני יוצאת מכאן בקריאה אישית למנהיגי ציבור, לאמנים ולאנשי רוח - אל תשאלו כיצד התבטאות זו או אחרת יכולה לשרת אתכם ולתת פורקן לרגשות זעם חבויים, אלא כיצד אתם יכולים לגלות איפוק ולשרת בכך את האינטרסים של הדור הבא.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו, מ"מ ראש מועצת עומר, יו"רית עמותת יחדיו וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב