העסק דפוק מהיסוד

לפני הכול ויותר מהכול נשאלת השאלה - למה זה מגיע לנו. הנה מתחילה עוד קדנציה שכמו קודמתה תאופיין בחוסר יציבות ובקשיי משילות. יקום נא הקורא הישר, שלא מבין שהעסק דפוק מהיסוד. הרי זה עתה יצאנו ממערכת בחירות. זו הייתה מערכה קשה ומדממת, רצופה בוויכוחים מרים שהעמיקו את השסע החברתי. אבל היה בה מנצח אחד, ושמו בנימין נתניהו.

הוא והוא לבד ניצח בבחירות הללו. לא הימין שסך המנדטים שלו הצטמצם אל מתחת ל-60; לא הליכוד שמרבית בכיריו עסקו בשיפור עמדות לקראת קרב הירושה. נתניהו הוא האיש שניצח בבחירות. יותר מבכל ההתמודדויות הקודמות - הפעם זה היה שלו.

אז כיצד ייתכן שהפוליטיקאי המיומן במקומותינו, לאחר הניצחון המרשים בחייו, לא מסוגל להקים ממשלה יציבה. מדוע האמון האישי שקיבל מרבע מהבוחרים לא מאפשר להקים ממשלה רחבה ומתפקדת כדבעי. זו השיטה טמבל. השיטה שמתגמלת מפלגות קטנות ומעודדת פרגמנטציה וביזור. זו השיטה שמחייבת קואליציית טלאי-על טלאי כדי להקים ממשלה. זו השיטה שבגינה אדם שכשל בבחירות ולא זכה לקבל את האמון שביקש, יכול לקחת את ששת המנדטים שלו לים ולשמוט את השטיח מתחת לכל היתר.

עד שלא יתעשתו מנהיגינו וישנו כליל את חוקי המשחק (ספוילר: לא עומד לקרות), נמשיך לצפות מהצד במערכת פוליטית שאוכלת את עצמה לדעת, שנעה ממשבר למשבר ומבחירות לבחירות, עד שאינה יכולה כלל לתרגם את רצון הבוחר. אז הנה לנו עוד ממשלה מקרטעת שמתחממת על הקווים רגע לפני שתצא לריצת המרתון המפרכת (שתסתיים כמו תמיד אחרי 200 מטר או קצת יותר).

הבה נתנחם בזאת: ענן ההיבריס שריחף בשבעת השבועות האחרונים מעל הבית ברחוב בלפור בירושלים התפוגג ואיננו עוד. הניצחון הגדול והמרשים בבחירות החזיר את נתניהו לימי האופוריה והזחיחות שאפיינו אותו לאחר הניצחון הענק שלו על שמעון פרס ב-1996. במקום לנצל את המומנטום ולנהל מו"מ קואליציוני זריז וענייני, נתניהו עבר ל"מצב המתנה" וקיווה שהחברים פשוט יגיעו לבסוף.

ניתן היה לצפות, שהשנים והניסיון הרב שצבר ימתנו מעט את הגאווה, אבל את מה שלא עשה האופי עשה ליברמן. 30 המנדטים המרשימים סימאו את עיניו של ראש-הממשלה, עד שהוא לא הבחין בחולשת מחנהו. נשתכחה גם העוינות האישית היוקדת שחשים כלפיו מרבית ראשי המפלגות: אלה שנכנסו לקואליציה וזה שנותר לבסוף בחוץ.

עכשיו שערו בנפשכם מה היו עושים ליברמן וחבריו לנתניהו אם במקום להביס את הרצוג בשישה מנדטים, נתניהו היה מסיים איתו בתיקו. שלא לדבר על מה היה קורה אם הרצוג היה עוקף אותו במנדט או שניים (כפי שניבאו הסקרים עד הרגע האחרון).

נתניהו ידע יותר מכולם שליברמן, כחלון ודרעי אינם אנשים שרצוי לו להסתמך עליהם. לכן התאבד על הבחירות הללו כפי שלא עשה זאת אף פעם, ולכן גם ניצח בגדול. אבל בשיטה הקואליציונית הנהוגה כאן, גם הניצחון עצמו איננו ערובה.

כעת נותרו לראש-הממשלה שתי ברירות: האחת, לעשות ככל שניתן להרחבת הקואליציה, משהו בסגנון: "קח נייר בוז'י, תכתוב בו כל מה שאתה רוצה (חוץ מרוטציה) ואני חותם"; והשנייה, להתפלל לטוב. הניסיון להקיש מכך שכבר היו בעבר ממשלות יציבות יחסית עם 61 ח"כים על העתיד לבוא בכנסת ה-20 אינו מלמד הרבה.

האחרון שעמד בראש קואליציה צרה כל-כך היה יצחק רבין. זה היה לפני 20 שנה. מאז, הפוליטיקה נעשתה הרבה יותר אישית והרבה פחות נשלטת. לא רק חברי הקואליציה יתבקשו להקפיד על "עוצר יציאות" עם ממשלה צרה כל-כך. גם המנכ"לית המסורה של ועדת הבחירות המרכזית, תתבקש להישאר בסביבה ליתר ביטחון.

חבל שזה מה שמגיע לה, חבל שזה מה שמגיע לנו.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10