"חגיגה לעיניים" - פרק 6, יום א' 21:00, ערוץ 1
יסלחו לי יוצרי "חגיגה לעיניים" אם הפרק השישי שלהם לא גורם לי לחשוב על קולנוע אלא לשקוע בנוסטלגיה לא רחוקה.
תחילת שנות ה-90, מהגרים מכל קצוות הארץ (במקרה שלי, מחיפה) מייסדים בלי להתכוון את "תרבות המקומונים", "שינקנאיות" או איך שתרצו לקרוא לזה. מקורות ההשראה הם כבר לא (רק) מקומיים, כיוון שכל אחד מאזרחיה החדשים של המדינה הוא בוגר גואה או קופנגאן או טואיצ'י עם עצירה לעבודות דחק בטוקיו או במנהטן.
בקולנוע זהו דור יוצרים שגדל על "טוב למות בעד ארצנו", אבל אחרי 3 שנים באינתיפאדה (הראשונה) או לבנון (בין הראשונה לשנייה), הוא מרגיש שמגיע לו, קודם כל, לחיות.
מלחמת המפרץ נגמרת בעדלאידע של פורים, האסתטיקה מחליפה חלק מהאידיאולוגיה, על הקווים כבר מתחמם יצחק רבין בדרך לאוסלו, וערוץ חדש, בינתיים עוד ניסיוני, כבר מרתק מאות אלפי צופים.
הבעיה הכי גדולה שלנו עם העולם, היא העובדה שאנחנו עדיין נאלצים לעמוד בתור של "האחרים" בשדות התעופה שמתעדפים בעלי דרכון אירופי.
אז יסלחו לי הקולנוענים על שהתעלמתי מכל מה שקרה בין "שורו" ל"סיפורי תל-אביב", אבל פשוט קשה לי שלא להתגעגע לאותו הרף-עין של נורמליות מבורכת, גם אם היה לא יותר מאשליה אורבנית, כמו הקולנוע של אותן שנים.
* ציון: 9
מוזיקה שקפאה
"מבנים מדברים" - פרקים 1 ו-2, יום א' 21:00, ערוץ yes דוקו
אם ארכיטקטורה היא אכן "מוזיקה שקפאה", אזי וים ונדרס הוא הזמר האילם שלה. מצחיק איך מעניין לעניין נשארנו באותו עניין, כשוונדרס וה"אנטי קדולנוע" שלו שימש השראה ללא מעט תל-אביבים שלבשו שחור, שמעו ניק קייב ושתו ב"מידבר" (חפשו ביו-טיוב את המערכון של "החמישייה הקאמרית" על "מלאכים בשמי ברלין" שלו).
הסדרה הזאת, שנוצרה על-ידי ונדרס, מנסה לספר סיפורים תקופתיים, פילוסופיים, תרבותיים דרך מונומנטים אדריכליים.
אני מבין קטן מאוד בארכיטקטורה, אבל האסתטיקה נעימה והפרשנות נבונה.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
