מתה כבר לחזור

1. זהו, נגמר לי. הגיע לי עד פה. אני כבר עובדת על האדים של מה שהייתה פעם האנרגיה שלי. גיליון רודף גיליון, ואפשר כבר לגרד אותי מהרצפה. לא רוצה יותר להפעיל כותבים, לא רוצה לנסוע שעה למערכת. בלוטת השעבוד הפכה דלוקה ומוגדלת, מגורה מדי מהמערבל האימתני הזה שנקרא חיי עבודה. הגיע זמן חופשה.

והבריף פשוט: כמה שפחות גירויים. אטרקציות אורבניות לא באות בחשבון. הדבר האחרון שבא לי זה עיר תוססת, תזזיתית ואקסטטית.

2. אז ככה, מגיעה לחוף, וזה מרגיש קצת כמו אשמה. המוח מנסה להסתגל לחוסר מעש. אחרי יומיים, הוא מתחיל להרפות. מגע המים בים פועל את פעולתו, ומראות נושנים קמאיים, שהם לא מסדרונות מערכת, גרפיקאים, כתבים, צלמים ומגיהות, מתחילים לחזור אליי בהדרגה. מתמסרת למצב צבירה ביזארי, נקרא לו רוגע. זה שוט יפהפה.

חופשה היא המותג הכי לוהט באוגוסט, והוא מצטלם מעולה בתנוחות מגרות על אי קריבי שטוף מרגריטות קפואות. אבל במשך שנים כל מה שרציתי כדי להתאושש זה ספר טוב על חוף הים פה בתל אביב. לא ביקשתי ספארי צלילות ולא רכיבה על צבי ענק. לא הייתי צריכה אי אקזוטי שעושה פוזות פוטוגניות (האמת שכן הייתי צריכה, אבל הדחקתי). הייתי עולה על מדי ב', מנתקת טלפונים ונכנסת ל'מצב'. המצב' הוא בהייה סבלנית בגלים, שהדבר היחיד שמפר אותה הוא הצצה בשורות של טקסטים מענגים מהספר שעל רגליי. מדי פעם אני מגוונת בגיחה אל תוך המים השקופים, השמש ניתזת על הגלים. ואני כבר מכירה אותה, את הבהירות הצלולה שמסתננת לתודעה: הלו, בייב, קבלי התרעה: יש לך פה חתיכת אושר, אל תחמיצי את הרגע. אני משקיפה לתוך השקיפות הזו, מנסה להתרכז במה שלמדתי להכיר כנוכחות שלי. הזמן מפסיק להתקיים, נפרש לפניי בנעימים. הכול הופך מחודד יותר, המחשבות, התחושות. ימיך הבנאליים הופכים לנוסח קצת יותר נשגב של עצמך.

תזכרי את הרגע הרך הזה, אני מנסה להתרכז, אם לא תניחי לו להישמט מידייך הוא עשוי להתגלות כנקודת מפנה. ואני מניחה להן להיערם, להארות שמפציעות, לפני שהעולם ינעץ בי שוב את שיניו החדות ותשומת הלב שלי תתפזר לאלפי רסיסים, בריכוז תמידי במשהו אחר.

והחופש עושה את העבודה. אט אט הגוף מתרפה, מתפייס, מזדקף. אחרי כמה ימים כאלה מרגישה חדשה ונכונה. חדשה מהניילונים, נכונה לקרב.

ואז התמיסה הזו מפסיקה לפעול את פעולתה. אחרי יומיים-שלושה מיציתי. הבנתי את העיקרון, חופש בלה בלה. והגעגוע המוכר למוכר מתחיל לכרסם. מתגעגעת לילדים, מתפקעת מגעגועים הביתה, מתגעגעת למערכת. ביומיים האחרונים כבר מחכה שייגמר. כן, אני מאלה שרוצים כבר לחזור. תמיד רוצה לחזור.

3. האם זה כל מה שאני רוצה מחופשה? רק שתכייל אותי, תאפס אצלי את המונה, כדי שיהיה לי כוח לחזור לעבודה? נסו אותי היפותטית: 'נניח שיש לך כסף, ואת לא צריכה לעבוד יותר. את מוזמנת לבלות את ימייך בחופשה אינסופית'.

תנו לחשוב. אממ, חשבתי. תודה לא.

היה לי איזה רגע שבירה כזה בחופשה האחרונה, שבו קצת נפרמתי, ויכולתי לדמיין את עצמי כמו האנשים האלה שחיים את החופש. זה היה רגע שבו השתכשכתי במימי הבריכה החצי-צוננים מול הים, וחשבתי שזו דווקא דרך לא הכי איומה להעביר את ימיך. כמעט מצאתי את עצמי מוותרת על עקרונות, שבעת אחרת הייתי מגנה עליהם בחירוף נפש. אבל נשבעת שהרגע הזה נמשך, ובכן, רגע. כי תכף רציתי להגיע לעבודה ולספר את הדליפה הזו לצוות שלי. ובחיי שהתגעגעתי אליכם. ויאללה, בואו נעשה יחד עיתון. כי עשייה יותר מגרה אותי מחוסר עשייה.

4. יש אנשים שפשוט לא בנויים לחיי חופשה. הם זקוקים לדרגות חופש, והם דואגים שיהיה להם מזה במינון נדיב ביומיום. כי אין להתבלבל. כשמקדם החופש בחיים שלך מספיק גבוה, גם העבודה הכי מכבידה עשויה להיות נסבלת. על חופשה אני יכולה להתפשר, לא על החופש. חופשה היא בונוס, חופש הוא חמצן. בלעדיו, אני מתחילה לבעוט. ולא, אני לא מחפשת חופש טהור. הוא מדי חתרני ומהפכני בשבילי, מאיים אפילו. צריכה את הגבולות, הם מגוננים בדרכם.

החיים שלנו מתנהלים כל הזמן במתח הזה שבין הצורך בשגרה וביטחון לבין הצורך בריגוש וקצת אי ודאות. אם יש מספיק ריגוש בחיי השגרה, ירד מפלס המתח.

בספרה האוטוביוגרפי "רק ילדים", הרוקרית פטי סמית מספרת על היחסים עם רוברט מייפלתורפ, אמן הצילום הפרובוקטיבי. אם יש משהו שמתקרב לחופש טהור, זה זה. היא לא בחלה בעוני קיצוני לטובת החופש. היא ישנה ברחובות ובחורים מעופשים, מתרכזת במוזיקה ובאמנות, "מאושרת פשוט להיות חופשייה". היא שוטטה ברחובות, חקרה את סביבותיה, הייתה לה האמנות. והיה רוברט.

קורט קוביין של אחרי "נברמיינד", בשיא ההצלחה של נירוונה, לא נתן לכללי המשחק למעוך לו את החופש. הוא עשה קאט מסיבוב ההופעות המתבקש, פיהק על המראיין בטלוויזיה ונשאר בבית עם קורטני לאב, לעשות הירואין, לצייר, לנגן. זה נגמר רע, אבל בשום שלב לא כופף את הערכים שלו.

יש לי ידיד שהוא לא קוביין, אבל כמותו מואס בדיכוי הבורגני, מסרב להיות סריס במקהלה, או ליתר דיוק לעבוד בעבודה מכניסה. אל תזכירו לו משרד, הוא בוחר בחיי חופש. אמן, נו. אבל איך הוא לא רואה שהחופש הזה יקר מדי בשבילו. הוא השתעבד אליו כמו שהסכין באטרף על החתך שהיא פוצעת. מילא, אם היה נהנה, אבל הוא אכול חומציות פסימית, בעיקר כלפי אנשים שכן מצליחים להתפרנס. 'זו הבחירה שלך', אני מזכירה לו, 'בחרת בחופש'. אם אתה מרגיש עני, כבול, עקוד, צלוב, מה שווה לך השחרור הזה.

5. ובכלל, המשרד הוא פיקציה. כשהמקצוע שלך הוא יצירת תוכן, כל רגע בחיים, גם החופשות, הופך חומר עבודה. על כל דבר שאתה חווה, אתה שואל: אייטם או לא אייטם?

המוזה לא דופקת בדלת ונכנסת למשרד בין תשע לחמש. אוצרותיו הפועמים של העולם, אנשים, ספרות, מוזיקה, מתגלים תוך כדי החיים עצמם.

החוויה חולפת מיד, ומה שבאמת נשאר זה הזיכרון שלה. וזה בסופו של דבר הנכס העיקרי שיש לנו. הנובליסט פרופ' כהנמן אומר שיש לנו הטיה בהערכת החוויות שלנו. מה אנחנו זוכרים מהן? את הסוף ואת השיא. זה מה שנשאר.

עכשיו, אנחנו אוטוטו מסיימים להוריד את הגיליון הזה שנע על הציר שבין חופש לחופשה, ואני לגמרי זוממת לחתוך מהעבודה. בואו לא נתלהב, 4 ימים זה יום אחד יותר מדי.

הסברתי לכם: אוהבת לנסוע, אבל מתה כבר לחזור.