יש גז (לדלק ולנובל תמיד, למדינה - לא. אין התחייבות לעתיד, אין חובת פיתוח של מאגר "לוויתן", לא תשתית חיבור לחוף). יש מונופול (נולד לפני כ-4 שנים, מתחזק ויתחזק בריבוע) . יש (שוב) הוכחה ניצחת שאנשי עסקים עם אינטרס רווח אישי (ויכולות פוליטיות בישראל ובארה"ב) לעולם יגברו על פוליטיקאים ופקידים מקומיים. ויש איזשהו צ'ופר קטן שנועד לסתום את פיות הציבור: הורדת מחיר (מינורית וזמנית, כי בהעדר מנגנון הצמדה לאיזשהו מדד ממוצע עולמי - המונופול יכפה כל מחיר שירצה).

בתנועת מספריים נסללו כאן תוך שנים ספורות שני מסלולים: מונופול הגז גדל, והמשק נחלש. המונופול תכנן דרכו וחיזק מעמדו, ובמשק העמיק הרעב לגז טבעי שיניע את גלגליו. הרעב לגז, בתעשייה, בעסקים ובהקדם גם לתחבורה - חיזקו את מעמד המונופול והעלו את דרישותיו, בעוד שהצד השני - הממשלה והציבור - נחלשו ודרישותיהם הצטמצמו.

המתווה הנוכחי, על כל מגרעותיו והחולשות הממשלתיות שלו ועם כל הניצחונות המכעיסים של בעלי המונופול והמרוויחים ממנו - חייב לעבור, כי ממתווה למתווה כוחנו נחלש.

זה מה שקורה כאשר שרים ורגולטורים בכירים בורחים מאחריות, לא רוצים לעבוד קשה מדי, מפחדים מתגובות הציבור (ואף מילה על אפשרות הטיית דרך ומחשבה לעתיד תעסוקתי ורוד), ומאפשרים במו בטלנותם והססנותם צמיחתו של מונופול אדיר שאין סיכוי בעולם שאי-פעם יפורק (לא בנוסח המתווה הנוכחי ולא בשום נוסח אחר). כי בגודל הזה, בעוצמה הזאת שרק תלך ותגדל לנוכח האינטרסים של נובל ודלק, ולנוכח צרכי המשק שיגדלו תוך פיתוח תלות במונופול הקיים - אין ממשלה ואין רגולטור שיוכלו לעמוד מולו בעתיד.

צחוק הגורל. כשר אוצר, הזניח יובל שטייניץ את המונופול גם כשכבר היה ברור שהוא הולך ומתעצם, וכעת הוא "חוטף אותו" כשר אנרגיה. כמוהו, ראש הממשלה בנימין נתניהו שידע היטב בקדנציה הלפני קודמת שצומח פה מונופול אדיר אבל לא נגע בו - מקבל עכשיו זרמי בוז וחשדנות מהציבור (לא אדוני ראש הממשלה, זה לא בגלל שהם "שמאלנים" שונאי ימין, זה גם בגלל שאתה ברחת ולא פעלת בזמן).

כמוהם, ואחריותם גדולה במיוחד נוכח סמכויותיהם והציפיות מהם, שני הרגולטורים המתהדרים היום בתיאורים של עצמאות יתר - דיויד גילה הממונה על ההגבלים העסקיים ואורית פרקש-הכהן מנהלת רשות החשמל.

מתווה הגז הסופי

פברואר 2011. תאריך הלידה הרשמי של המונופול. כולם ידעו, כולם שתקו. דלק ונובל הרדימו את הממשלה, השרים, הפקידים הבכירים, הרגולטורים - שנמנמו ברצון. עד אז היו כאן שני ספקי גז, כשהצרכן המרכזי היה חברת החשמל: ים תטיס שבשליטת נובל ודלק; וגז מצרי באמצעות חברת מרחב של יוסי מימן, שזרם בצינור מאז 2008.

ב-5 בפברואר 2011, פוצצו מחבלים את צינור הגז בצפון סיני והצבא סגר את הזרם. אחרי כמה אירועי פתיחה ופיצוצים הודיעה הממשלה המצרית ב-20 באפריל 2012, שהסכם יצוא הגז ממצרים לישראל בטל ומבוטל. נשאר רק הגז מים תטיס, כאמור בשליטת דלק ונובל. אלה זיהו כבר כמה שנים קודם את העתיד המזהיר: מונופול גז פרטי, שלהם. כך שביום השבר עם מצרים הם כבר אספו והחזיקו במרבית רישיונות הגז ובכל הגילויים.

ב-2009 התגלה הגז בשדה "תמר" שבשליטת נובל ודלק. ב-2010 נודע על תגלית הגז הגדולה בים התיכון ובמים עמוקים, לוויתן, שגם בשליטת נובל ודלק.

ב-2013 חובר מאגר תמר לחוף, ומאז הוא מקור הגז היחיד. באותה שנה נמצא גז במאגר "תנין" שבשליטת נובל ודלק, ואז גם במאגר "כריש", שוב בשליטת המונופול. לא סתם כבר אז, ב-2013, אמר הממונה על ההגבלים דיויד גילה באופן חד וברור כי "99% מהעתודה של הגז של ישראל מוחזקים בצורה משמעותית בידי קבוצות דלק ונובל".

אז איפה היו כולם? התחפרו. ברחו מהמציאות. פחדו לריב עם תשובה ועם החברים האמריקאים של נובל בבית הלבן. קיוו שכאשר יתברר קיומו של המונופול הענק - הם כבר יהיו במקום אחר (חלק אכן "השתלבו" יפה במערכת של יצחק תשובה).

שנים של הדחקה, החל מראש הממשלה הנוכחי, שכבר אז כשהמחבלים האיסלאמיים פוצצו את הצינור ונולד המונופול, היה ראש ממשלה; שטייניץ אז שר אוצר והיום באנרגיה; יאיר לפיד; עוזי לנדאו (שמשום מה, בניגוד למה שציפו ממנו, הוכרע על ידי המונופול כבר בתחילת דרכו כשר אנרגיה); כל פקידי האוצר באשר הם; וגם הרגולטורים שנגעו באש במו ידיהם: גילה, הממונה על ההגבלים שנכנס לתפקיד באפריל 2011, ופרקש-הכהן מנהלת רשות החשמל מאז ספטמבר 2011. הם באו עם מונופול מתבשל - והם עוזבים עם מונופול ענק.

גילה - לזכותו ייאמר שכל הזמן חיפש דרך, פתרון לפירוק או שליטה על המונופול (שמא היה אקדמי מדי?). שנתיים בנה הצעה ואחר כך התחרט, היא לא הייתה מספיק טובה אלא שלא הייתה טובה ממנה...

גילה לא הצליח לממש מאומה, והמונופול בזמנו רק התנפח לממדים שאינם ברי שליטה. נוח לומר שאשמים בזה הפולטיקאים (בדרך כלל זה גם נכון), אבל ממונה, בטח ברמה ובעצמאות (האישית) של גילה שמצא לנכון להתפטר, לאחרונה, בגלל מתווה גז שלא מקובל עליו - יכול היה לזעוק וגם להתפטר ברעש גדול (מלווה בתמיכה תקשורתית וציבורית רחבה) כבר לפני שנתיים, כשידע היטב ובאופן חד וברור שבקדנציה שלו, אצלו בבית, הוא מגדל מונופול חסר מורא, תאוותן שאינו בר שליטה.

גם פרקש-הכהן - כל השנים פעלה בצמוד לבכירי האוצר. שיחות יומיות התנהלו, ההסכמות היו עניין גלוי. היא שמעה אותם והם שמרו עליה. עד לפיצוץ מהימים האחרונים. בסופו של דבר, למרות שמאגף התקציבים נשמעו אמירות שהם תומכים בפרקש-הכהן ובמינויה לראש רשות החשמל החדשה, היא הוקרבה על מזבח המתווה - שהיא לא יצאה נגדו כל עוד האוצר הסכים לו ורק אחרי שהודחה למעשה הפכה ללוחמת.

בלי להרגיש, פרקש-הכהן הוקרבה גם בעבור הרעיון המוכר מימים ימימה שהאוצר שומר על אנשיו, גם אחרי שהם פורשים. אחד המועמדים הכבדים והמועדפים להיות ראש רשות החשמל הוא בכיר אוצר לשעבר.

תם ולא נשלם. הסיבוב הזה יסתיים בקרוב, הסיבוב הנוסף יהיה בעוד כמה שנים. גדול הסיכוי שהמונופול ימצא דרך (מנומקת משפטית) לא למלא בעתיד את התחייבויותיו, וגדול הסיכוי שהממשלה תמצא דרך להתעלם. עד שמישהו יקום וישאל שוב האם המלך (הממשלה) הוא עירום?