בדד אלך

ביום ג' ינאם ראש הממשלה בטקס הזיכרון השנתי לרחבעם זאבי (גנדי) בכנסת. בעודו יפליג בסיפורי גנדי שהיה חבר בממשלתו - דבר שלא היה ולא נברא אך לא מנע מנתניהו להתפאר בכך בנאומו באזכרה השנתית ב-2006 - הוא ודאי יראה ביציע את יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון וממשיך דרכו של איש "מולדת" לשעבר, שפקד לליכוד בחמש השנים האחרונות בין 2,000 ל-3,000 מתושבי השומרון. אין היום אדם בליכוד שיכול להרשות לעצמו להתעלם מקיומו של דגן. מי שרוצה למצוא את עצמו ברשימה לכנסת הבאה או לעלות בסולם השלבים בפריימריז צריך אותו ואת המתפקדים שלו. הוא הפייגילין החדש של המפלגה.

בשבוע שעבר התקשר דגן לחיים כץ והזמין אותו להצטרף להקפות שניות בשמחת תורה מול בית ראש הממשלה. לשיתוף הפעולה בין כץ לדגן יש היסטוריה. רק לפני כמה חודשים, בפריימריז האחרונים, עשו שני הכוחות הגדולים במפלגה יד אחת והצליחו לדרדר את פייגלין לאחור בפריימריז עד שלא נותר לו אלא לעזוב בזעם את התנועה.

כץ לא שאל הרבה שאלות ועלה לירושלים. לא עבר הרבה זמן מרגע שהגיע ועד ששר הרווחה מצא את עצמו עומד על הבמה ונואם בהפגנה נגד התנהלות הממשלה שהוא חבר בה. האינטונציה של כץ והאופן שבו הסתכל על הדף עשו רושם שזו הפעם ראשונה שעיניו פוגשות את הטקסט.

נאומו של כץ הפתיע את נתניהו. בין ראש הממשלה לשר הרווחה שוררת מערכת יחסים טובה מאי פעם, מה גם שכץ לא מסומן בסיעה כמי שהנושא המדיני בוער בו. הוא כל כך ממוקד בענייני רווחה, שאף אחד אפילו לא זוכר מתי התבטא בנושא המדיני בשנים האחרונות או שנמנה ב-2005 על מורדי אריאל שרון. היה מי שתהה האם שר הרווחה פשוט רצה להרגיש איך זה לגור באוהל, אלא אז התברר שגם השרים אלקין ולוין, שנחשבים מקורבים לנתניהו, לוקחים חלק פעיל בהפגנה שורצת מצביעי הימין. למחרת התברר שלא מדובר באירוע חד פעמי. השלושה חזרו למאהל המפגינים מול בית רה"מ גם בימים שלאחר מכן. ולא רק הם. הדמות הפוליטית הראשונה שהתייצבה במאהל עוד לפניהם היתה ישראל כץ, שהגיע לדבריו כדי להקשיב לצרכים. שר התחבורה היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל ואחריו הגיעו (שוב ושוב) יתר חברי הסיעה. שר המדע אקוניס, יו"ר הכנסת אדלשטיין, שר התיירות לוין, וגם חוטובלי, אדלשטיין, יואב קיש, איוב קרא, מיקי זוהר ואורן חזן. ההתנהלות הזו, ששמורה בדרך כלל לפריימריז, מעידה שבליכוד לא פוסלים אף תרחיש, ובממשלת 61 נתניהו ממילא לא יכול לעשות להם כלום.

זה לא שמישהו מהם מעוניין בהפלת ממשלת ימין. הם גם לא נגד רה"מ, הם פשוט בעד עצמם. הם מעדיפים לצפצף על נתניהו, אבל לא על יוסי דגן. זו התשובה של חברי סיעת הליכוד לנתניהו שבז להם בפנים ומאחורי הגב אחרי הניצחון בבחירות האחרונות. אם כפי שהוא טוען שהוא הביא את הניצחון לבד (יחד עם שרה והיועץ הבכיר יאיר), אז שגם ההפסד יהיה שלו. נתניהו הרי מת על בדידות בצמרת.

בליכוד הפנימו את שיטת עשה זאת בעצמך של נתניהו. אם הוא טוען שהוא הביא לבדו את 30 המנדטים, שבלעדיו אין ממשלה, אין מדינה, הוא מחזיק בכמה תיקים בעצמו ולא מחלק לחברי הסיעה, ולא סומך על אף אחד שיחזיק בתיק התקשורת, אז שגם בזמנים קשים יתמודד לבד, אומרים בסיעה.

נתניהו נותר בדד, כמילות השיר של זוהר ארגוב. למעט צחי הנגבי שממתין למינויו לשר, וכמה הזדמנויות צילום שבהם נראה שר הביטחון בוגי יעלון מאחוריו, אפיל לא לצידו, או השר לביטחון פנים גלעד ארדן שמקפיד להתראיין בענייני משטרה בלבד (עם מה שהוא עבר במשרד בארבעה חודשים לא עוברים בארבע שנים), לא התייצב כמעט אף אחד בליכוד, מפלגתו של ראש הממשלה, לימינו של נתניהו בימים האחרונים.

חדי העין יתקשו להצביע על צילום אחד משותף עם השר יובל שטייניץ, יו"ר ועדת החו"ב לשעבר, האיש שתמיד יש לו מה לומר בענייני ביטחון, או למצוא את מירי רגב שכבשה בסערה את המסכים בשלושת החודשים האחרונים ועכשיו נעלמה ונאלמה. אפילו שר המדע אופיר אקוניס הרהוט שרץ בימים כתיקונם מאולפן לאולפן, לא פוצה פה לאחר שהיחסים איתו עלו על שרטון בעקבות חוק רשות השידור, וכך גם גילה גמליאל, או סילבן שלום הנושא בתואר המשנה לרה"מ והממונה על היחסים עם הפלשתינים, שבין טיסה לטיסה מניו יורק לסין לא מצא זמן להתראיין, שלא לדבר על הצמד אלקין את לוין שנעלמו מהמסכים.

וכך נתניהו ייכנס למושב החורף שיחל בשבוע הבא. עם זרמים תת קרקעיים בליכוד ובקואליציה, ועם פחות אצבע אחת שמחויבת לו בכנסת. עם ההתפטרות של בנט תחזור הח"כית לשעבר שולי מועלם למשכן. היא מחויבת להחלטות הקואליציה, אבל היא לא חברת ממשלה. בממשלת 61 זו עלולה להיות בעיה. בליכוד, דרך אגב, לא צפוי להתפטר אף שר במסגרת החוק הנורווגי. אף אחד מהשרים לא סומך על נתניהו שיחזיר אותו לכנסת ברגע האמת.

נתניהו שמאחורי הקלעים הוא לא אותו ביבי

על רקע העובדה שנתניהו לא זז בלי סקרים וישראל היום לא עושה שום צעד ללא אישור מהחלונות הגבוהים ביותר בבלפור, הכותרת שהתפרצה אתמול למכשירי הסלולר של מנויי האפליקציה של עיתון הבית של נתניהו, היתה מסקרנת במיוחד: "סוף גל הפיגועים לא נראה באופק". למקבלי ה"פוש" לא נותר אלא לתהות: או שנתניהו חושב שככל שהמצב הביטחוני הולך ומחמיר מעמדו הולך ומשתפר, או שהוא איבד את השליטה על הביביתון.

צריך לגייס הררי ציניות כדי לחשוב שנתניהו רואה רווח פוליטי במצב הביטחוני. אחרי עשור שבו לקח את ישראל למסע באיראן והתהדר בתואר מר ביטחון שהפך את הפיגועים במרכזי הערים לזיכרון רחוק, כל אירוע ביטחוני מוסיף עוד סדק לתדמית הביטחוניסט שלו מה גם שב-1992 בדיוק על סוג כזה של אירועי דקירה וסכינאות הליכוד הפסיד את הבחירות ושמיר איבד לרבין את השלטון.

עימותים בתחום המדיני הרבה יותר נוחים לו. שם אין הרוגים ופצועים ואין ליכודניקים שמפגינים ברחובות. אבל בסתר ליבו נתניהו אוהב את המתח הזה באוויר, את התלות הזו בו, את המצב שמדגיש שמבחינה ביטחונית הוא הכתובת, לא בוגי, לא בנט, לא בוז'י. נכון להיום, גם אם התדמית שלו כרמבו ספגה מכה, הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הימין יכול לצאת לרחובות עד מחר אבל נתניהו לא יאבד את הבייס. פשוט אין לו אלטרנטיבה.

ובכל זאת אירועי מנהרת הכותל ב-96 הותירו בנתניהו צלקות שבמידה מסוימת מכתיבות את התנהגותו. אל מול המצלמות נתניהו גבר גבר. הוא מסייר, מצטלם עם פצועים, מקבל עדכונים מכוחות הביטחון, מקיים התייעצויות, שומע סקירות, משנה את כללי הפתיחה באש. רק לפני יומיים עמד ראש הממשלה לפני המצלמות של עצמו ובישר לאומה כי הנחה להאיץ את הריסת בתי המחבלים. בהתחשב בעובדה שנתניהו הוא זה שעצר את ההריסה, מעניין את מי הוא הנחה להאיץ. בעצמו כנראה. הרי כבר לפני כמה חודשים בג"ץ אישר להרוס את שני הבתים שנהרסו אתמול. בכלל, אין דבר שנתניהו אוהב יותר ומלהורות ולהנחות. אפיל חיבתו לנאומים באנגלית ולטיסות לחול מתגמדים אל מול הנאתו מהנחיות והוראות.

מאחורי הקלעים, בישיבות הסגורות, בקבינט, בהתייעצויות ובפורומים המצומצמים זה בדיוק ההיפך. נתניהו מפגין התנהלות חרדתית, הוא לא מצליח להסתיר את הלחץ, מפזר מסרים של הרגעה, לא מאשר חידוש בניה (רק על ביתו החדש ההקפאה לא חלה), אוסר על עליה להר הבית לח"כים יהודים, אחר כך נכנע ללחצים, מזגזג ומחיל את ההנחיה גם על הערבים, ובמקביל, בעיצומו של גל הטרור הוא מתעסק עם נוני מוזס. אם מישהו מעלה על דעתו שרבין, שמיר או שרון היו מתפנים באמצע משבר ביטחוני שעלול להתגלגל לאינתיפאדה כדי לספר לתקשורת על דילים שעושה מוציא לאור של אחד העיתונים עם מתנגדי רה"מ, שיקום.

מי זה הירש?

עם סוג כזה של טרור עוד לא יודעים כאן להתמודד. לא מדובר בהתארגנות חמאסית, אין כאן תשתית תאי טרור ששולחת מפגעים, אלא בהתקוממות עממית שמתחילה מלמטה ומלובה באמצעות הרשתות החברתיות. מדובר בחבר'ה צעירים, רובם חסרי עבר ביטחוני, שאינם חברים בארגוני טרור, ורק לאחר מעשה מגלים בפייסבוק שהם הלכו והקצינו, שכל הסימנים היו על הקיר, ובהשפעת דאעש והאיסלמיזציה הם נגררו להגיע לתפילות עם סכינים.

וכשהכל מועבר בשידור חי ברשתות החברתיות, ועוד לפני שהסכין חדרה לבשר החי רצות כבר התמונות בווטסאפ של המחבל הפצוע, האווירה רק מתחממת והיצרים מתלהטים, דרושה היערכות מחודשת עם המצב. מזל שארדן הוא הצליח ברגע האחרון לשלוף אס בדמותו של רוני אלשייך למפכ"ל, שגל הטרור הזה נופל לו כמו כפפה ליד מבחינת ניסיונו וכישוריו במאבק בטרור (באופן מפתיע לאיש לא היה מה לומר נגדו ואושר בתוך שעתיים בטירקל והצליח להשכיח את גל הירש שנשמע היום כמו משהו מההיסטוריה).

כמה אירוני ששבוע אחרי שהשתלח באובמה ובאבו מאזן מעל בימת האום תלוי עכשיו נתניהו בשניהם: הנשיא האמריקני כבר הציל אותו שלשום מציפורני בנט ואפשר לנתניהו לדחות את הדרישה של הבית היהודי לחידוש הבניה בשטחים באמתלה של פגיעה ביחסים עם ארה"ב, ויו"ר הרשות הפלשתינית הוא זה שאליו נתניהו צריך לשאת עיניים בתקווה שיצליח להרגיע את השטח.

בחירות, לא אחדות

שינוי בכללי המשחק מבחינה ביטחונית משמש מאז ומתמיד עילה לפוליטיקאים לקרוא להקמת ממשלת חירום, או אחדות לאומית או לכל כינוי היסטורי פוליטי שמדביקים לאיחוד כוחות שכזה. אין דבר שפוליטיקאי אוהב יותר לומר מכך שבשעת חירום צריך אחדות. יו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק, עשתה מזה קריירה אחרי מלחמת לבנון השנייה והיתה מעלה לנתניהו את הסעיף בכל פעם שהזכירה את המילים ממשלת אחדות (סביר להניח שהיא נהנתה מכך). אם המצב יסלים, גל הפיגועים יתרחב ומספר הקורבנות יעלה משמעותית, זו תהיה עילה ציבורית לגיטימית נוחה למחנה הציוני להיכנס לממשלת נתניהו הרביעית.

הרצוג רותח רק למשמע התרחיש. "זו פשוט המצאה, הונאה, אין לכך התכנות, לא קיימת אפשרות כזו", הוא אומר לציטוט ולייחוס. "נתניהו מוביל אותנו למצב מסוכן ביותר בתהליך קבלת ההחלטות. ראש ממשלה שלא מסוגל להגן על אזרחי ישראל צריך להסיק מסקנות, לשים את המפתחות וללכת הביתה", יו"ר האופוזיציה כמעט צועק. גלי השמועות על סיכום בין הרצוג לנתניהו על הצטרפות המחנ"צ לממשלה, על חבילת תיקים ותפקידים מוציאים אותו משלוות נפשו. "זה שקר מוחלט. מישהו הולך ומפיץ ומספר סיפור שלא קיים, אין אלטרנטיבה כזו, אם הייתי רוצה כבר מזמן היינו בפנים כי המדינה מתדרדרת לתהום ואת נתניהו צריך להחליף", אומר הרצוג.

בכירים בליכוד סבורים שאם גל הטרור יימשך, הממשלה הנוכחית לא תאריך ימים. ממילא בממשלת 61 כל יום בשנה יכול להיות יום פירוק הממשלה. אבל אם צריך להמר, הם שמים כסף על הסיכוי שיוקדמו הבחירות ולא על הקמת ממשלת אחדות.

ככל שחולף הזמן נתניהו פחות לחוץ מהמספר 61. השד מסתבר אינו נורא כל כך. אורן חזן הוא רק אורן חזן וגם הוא לא רוצה להתפזר עם הכנסת ולהמר על עתידו. בליכוד לא מזהים אצל נתניהו הגברה של המאמצים לצירוף המחנ"ץ. ההיפך, הוא זחוח מתמיד ומתבטא בהתאם. יותר ויותר הוא נשמע כאומר שאם בנט רוצה לפרוש - בבקשה, שילך. נתניהו לא רוצה להיות זה שמוציא את הבית היהודי מהממשלה ומכניס את העבודה, אבל אם בנט רוצה - הדלת פתוחה.

בנט לא יצא מיוזמתו מהממשלה. שר החינוך ושרת המשפטים מאוהבים במקום שבו הם נמצאים ונראה שגם הקפאת בניה לעשר שנים נוספות לא תזיז אותם מהכיסא. בנט רוצה לצאת מתדמית שר הפייסבוק ולצבור ניסיון, אז פה ושם כששיש אירועים דרמטיים הוא יוצא בהצהרות ונלחם בגלוי, אחרי הכל הוא חייב להוכיח שהוא עדיין מנהיג המחנה הלאומי דתי.

מצד שני, צריך להיזהר מנחרצות. גם על בנט מופעלים וקטורים ולחצים שונים: המתנחלים וגם אורי אריאל שמאתגר אותו מימין. רק אתמול סידר אריאל לנתניהו הפתעה כשהצהיר שרה"מ הבטיח לו בנית 1,000 דירות בירושלים, וגרם לנתניהו להתרוצץ כל הערב ולהכחיש את הידיעה אצל האמריקאים.

בישיבת הקבינט בתחילת השבוע הגיע בנט עם רשימת דרישות שנותרו על הנייר. הוא היה חייב את ההצגה הזו לציבור שלו, ואולי בסתר ליבו שמח שאף לא אחת מדרישותיו ובהן ביטול ההקפאה ושחרור חוטפי שליט, התקבלה. רוצה לומר - חברים, אני עובד בשבילכם, לפחות ניסיתי. רציתם את ביבי - קיבלתם. הרי ערב הבחירות אליו ברחתם.

נתניהו נזף בבנט בפומבי בישיבה. בתוך התגרה המילולית הזו התגלה מבוגר אחראי מפתיע: שר הכלכלה אריה דרעי, שנוהג בהערותיו לקרוע את כל המשתתפים מצחוק, נזף בבנט ובשקד שההצעות שהם מעלים עלולות להוביל להסלמה. בצבא התפעלו מדברי ושל דרעי. בשבועות הקרובים יאלץ יו"ר ש"ס לגבש את עמדתו בעניין חוק הגיוס. מעניין יהיה לראות אם ההתפעלות תהיה נחלתו גם אז.