"800 תקיפות מיניות בקו התפר בי-ם. גם זה נחשב טרור"

עו"ד רוני אלוני-סדובניק, שייצגה נערה שהותקפה מינית ע"י פלסטינים ותוכר כנפגעת טרור: "כשפלסטינים מיידים אבנים, שורפים תחנות דלק ודוקרים - זה מיד מוכר כפעולות איבה. בתקיפות מיניות המשטרה אפילו לא מזמנת את השב"כ"

אלימות נשים אונס פשע  / צלם: פוטוס טו גו
אלימות נשים אונס פשע / צלם: פוטוס טו גו

משרד הביטחון הודיע אתמול (ג') כי לראשונה, נערה ישראלית שהותקפה מינית על-ידי 4 פלסטינים כשהייתה בת 14 תוכר כנפגעת פעולת איבה, על-פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ותזכה למלוא הזכויות והסיוע המוענק לנפגעי טרור מהמוסד לביטוח לאומי.

ההחלטה התקדימית של "הרשות המאשרת" במשרד הביטחון התקבלה בתום חקירה מעמיקה, שארכה חודשים רבים וכללה גביית עדויות, בחינת חומרי חקירה והתייעצות עם גורמים שונים במערכת אכיפת החוק.

האירוע התרחש ב-20 ביוני 2006. 4 נערים פלסטינים (שהיו קטינים בעת המעשה) עקבו אחרי נערה יהודייה, שפסעה על מדרכה בשכונת פסגת זאב בירושלים, ליד הקניון. כאשר נותרה לבדה בתחנת האוטובוס, התקרבו אליה כשהם רוכבים על אופניים, ותוך כדי הליכתה נגעו בה ומשכו בחולצתה, כשהם צוחקים ומתבדחים ביניהם. לאחר מכן חסמו את דרכה, היכו אותה, דחפו אותה אל מדרון בצד הכביש, הפילו אותה על הקרקע וביצעו בה תקיפה מינית.

הנערה הצליחה להשתחרר מאחיזת תוקפיה, להדוף אותם מעליה, להימלט מן המקום ואף לגרום לתפיסת הנאשמים על-ידי משטרת ישראל.

עו"ד רוני אלוני-סדובניק, שייצגה את הנערה, מסרה היום (ד') ל"גלובס": "החלטת משרד הביטחון מהווה למעשה קליטה של הדין הבינלאומי. שגרירת האו"ם לפליטים, אנג׳לינה ג'ולי, העבירה במועצת הביטחון של האו"ם בספטמבר 2009 החלטה מספר 1820, לפיה 'תקיפה מינית המבצע בן לאום אחד כלפי בן לאום שני באזור המוכר כמצוי בסכסוך לאומי בין שני העמים, ייחשב פשע מלחמה'.

"נהלי משטרת ישראל מחייבים, בנסיבות אירועים בהם הפוגע פלסטיני והנפגע יהודי, לזמן לזירת האירוע את השב"כ, שהינו הרשות המוסמכת היחידה בישראל לקבוע מה היה המניע לאירוע - פלילי או לאומני.

"מתברר שבאותו קו תפר בירושלים, בו נערים פלסטינים מיידים אבנים, שורפים תחנות דלק, דוקרים בסכין או מיידים בקבוקי תבערה - כל אלה מיד מוכרים כפעולות איבה. אבל כשבאותן נסיבות מבצעים נערים פלסטינים תקיפות מיניות במרחב הציבורי - המשטרה לא מזמנת את השב"כ, ולכן תשובת הרשות המאשרת הייתה תמיד כי אין ראיה לקיום מניע לאומני, ונטל הראיה מוטל על הנפגעת להמציא ראיה למניע איבה.

"ניהלנו מסע ארוך מול משרד הביטחון, ליקטנו ראיות, הבאנו דינים ופסיקות בינלאומיים, הצגנו קריקטורות רבות מהתקשורת הפלסטינית בהן מתוארת 'פלסטין' כאישה הנאנסת על-ידי חיילי צה"ל או מסגד אל-אקצה המתואר כאישה המותקפת מינית בידי חיילינו.

"הצגנו גם נתונים, לפיהם רק בקו התפר בירושלים בין 2006 ל-2014 דווחו למשטרה יותר מ-800 מקרי תקיפה מינית, מהם 70 מקרי אונס. הצגנו למשרד הביטחון ראיות גם מתוך עדויות במשטרה של ארבעת הנאשמים, בהן הם מכנים את הנערה ואת מי שסייעו לה 'המתנחלת' או 'המתנחלים', תוך שהם מציינים את עובדת היותם תושבי מחנות פליטים ואת היות הנפגעת תושבת אזור הנתפס בעיניהם שטח כבוש. כל אלה שכנעו בסופו של דבר משרד הביטחון להכיר באירוע כאירוע טרור לכל דבר ועניין".

הנערה עצמה הגיבה ואמרה: "אני חשה הקלה ותחושת חיבוק שהמדינה מחבקת אותי. כמו הנדקרים והנרצחים, גם אני נפגעתי מ'טרור בודדים' עממי רק בשל היותי ישראלית ויהודייה, ולכן זה טרור".