אחותי, כלה: תערוכה חדשה בגלריה גורדון - "כלה טוניסאית"

בדידות, אהבה ומיתוסים חברתיים בתערוכה "כלה טוניסאית" של חן שיש בגלריה גורדון

הכלה הטוניסאית שמציירת חן שיש לובשת שחורים ומצמיחה זנב טווס לבן. היא בוכה בדמעות ציניות וגאה בבדידותה, עיניה רושפות וכוחה מכלה. בתערוכת יחיד מרשימה בגלריה גורדון חן שיש חוזרת לשפת הצבעוניות העזה המזוהה עימה - בשחור, ורוד, זהב - ומנהלת דיאלוג עם הכלה המרוקאית בציורו של אויז'ן דלקרואה "חתונה יהודית", שצויר ב-1839.

על-פי האוצרת, טלי תמיר, אותה חתונה יהודית התקיימה בעיר טאנג'יר שבמרוקו, ב-21 בפברואר 1832. "הצייר הפריזאי, המוקסם מהמזרח המצועף הנגלה לעיניו, מפרט ביומנו בדייקנות את ריבוי הצללים, לובן השרוולים, כהות העיניים, יפי פניה של הכלה, גווני הסגול והזהב של האריגים ואור השמש המאיר את הקיר. אף מילה על החתן", כותבת תמיר.

"בדומה לכלה במחזה הנודע של ניסים אלוני, 'הכלה וצייד הפרפרים', הכלה הטוניסאית של חן שיש מצטרפת למסדר עתיק של כלות שלבשו את שמלות החופה ההדורות שלהן וכשההינומה מתנפנפת מעל לראשן - ברחו מחופתן אל העולם המיתי של הכלה הארכיטיפית. הכלה הזו, שחתנה מעולם לא התייצב לחופתה (ולא זו שברחה מחתנה כמו ב"חתונת הדמים" של לורקה) - היא יצור מתעתע: נטושה ואומללה מצד אחד, אך בו בזמן - מלאת כוח, עצמאות וחופש פנימי".

שיש מצטרפת לשורה ארוכה של יוצרים לאורך ההיסטוריה של האמנות, מרמברנדט וברויגל ועד פיקאסו, שעסקו בדמות הכלה המבודדת מסביבת החתונה ומהקשר תפקידה. רגע הכלולות נתפס לא פעם כרגע של "מדונה", מצב הבתולים הרגעי-נצחי, שמועד להכתמה וחילול בלתי נמנע, מיידי ממש.

"הכלה הטוניסאית שמככבת בציורים של חן שיש, ומייצגת אותה-עצמה, נשטפת בים של דמעות, עולה בלהבות כקדושה מעונה, אך בו בזמן צומחת לממדים מונומנטליים, מקושטת כמלכה ביזנטית ומצמיחה צבתות של עקרב או כנפיים של טווס.

חן מסרבת לחינניות: דמות הכלה הפכה אצלה להיבריד פולחני של אדם/חיה, כלה/ציפור טרף, שמנקרת (אולי) את כבדו של חתנה. המרחב הוורוד הראשוני בציוריה, שופע הלבבות, מתכסה עד חנק במטר של דמעות שחורות ובלהק של נשרים חדי-מקור".

גם המעמד העדתי הופך לטעון. כאשר שיש מעניקה לכלה את התואר "טוניסאית" היא מעגנת את ציורה בתחומי האוריינטליזם המערבי, ובו זמנית גם בלב הסבך העדתי של ישראל. תמיר כותבת על כך: "האם המזרחיות המוצהרת של חן שיש אינה מתבוננת בדרמטיזציה הרגשית המועצמת בעין אירונית? אולי אפילו בהומור ובקריצה סמויה? ייתכן ולא הדמעות, אלא דווקא עיניה השחורות של הכלה/הציירת, המזכירות את עיני הפחם של נערות המזרח של גוטמן וראובן בציורי שנות ה-20 - הן המפתח לפחמיות המורבידית של הציורים הללו".

גלריה גורדון, בן יהודה 95, תל-אביב