כשלנשים עוד לא היה קול

לא זוכרת שישבתי ככה בסרט. רושפת, זועמת, מתפתלת, הדמעות זלגו בפראות. המחשבות הנוקבות על איך נראו פעם החיים, לאיזו מציאות הן קמו בבוקר. חיים כגרגר אבק, תחת השפלה ורמיסה. חיים משוללי זכויות. חיים של נשים, כשלנשים לא היה קול. בלי זכות על ילדיהן, בלי זכות על רכוש, בלי זכות הצבעה. וזה לא היה כל כך מזמן. אפילו העשירות והמיוחסות ביותר היו נטולות זכויות יסוד. הן היו קניינו של הגבר בחייהן.

זה הפך לי את הקרביים. הסרט 'סופרג'יסטיות', שמביא את סיפור המאבק על זכות הצבעה לנשים, לא מפסיק להדהד בי, מציף סוג של 'אני קולקטיבי' קמאי.

לחשוב כמה מופרך היה עד לפני עשרות שנים בלבד הרעיון שלאישה תהיה זכות הצבעה. רעיון אבסורדי, שעורר גלי צחוק בקרב כל שומעיו.

עומק הבורות סביב המאבק לטובת שוויון נשים מפתיע. כמה הודחק הנושא לשוליים, גם בקולנוע. עובדה שזה אחד הסרטים הבודדים שנעשו בנושא, אף שהוא שינה את עולמנו מקצה לקצה.

זה סיפור על כוחו של הבונדינג הנשי, אבל גם בדיוק על ההיפך ממנו. מוד ווטס, פועלת קשת יום במכבסה, הייתה הכי רחוקה מכל זה. השנה הייתה 1912, והיא הייתה עסוקה מדי, מכלה את ימיה מאז גיל 12 תחת אדי הקיטור. 12 שעות ביום, מזיעה ומלאת כוויות. את הילד שלה היא רואה רק אחרי שהוא כבר ישן. נתונה לגחמות הבוס, שמאז ילדותה עשה בגופה ככל העולה על רוחו. כי מי יעצור אותו? המשטרה? רשויות החוק? איזה חוק הכיר בה כבעלת זכות על גופה?

ככה בנוי העולם, היא ידעה. והמשיכה לעשות את העבודה שלה מתוך תחושת המה-זה-כבר-משנה, סרה למרותם של הגברים בחייה.

שום דבר לא באמת ערער את עולמה כשנתקלה במקרה בהפגנה של הסופרג'יסטיות. נקודת המפנה הייתה זעירה, כמעט בלתי מורגשת. 'איך אתה חושב ייראו החיים של הילדה שתיוולד לנו?', שאלה את בעלה בבוקר ביתי בסופשבוע, כשהביטה בבטן ההריונית שלה. 'מה זאת אומרת?', ענה לה, 'בדיוק כמו החיים שלך'.

פה הייתה נקודת השבירה. הסדק שנפער בה, כשפתאום תפסה את חוסר התוחלת, הציף מעל פני הקרום הדק של חייה את השאלות הקיומיות ביותר. לעתיד כמו זה היא לא באמת רצתה להביא ילדה לעולם.

יש רק ערך אחד שידעה לייצר עד אז, לכבס במכבסה כדי לחיות. אבל את הערך הצר הזה היא המירה לפעילות שהפכה את חייה. היא לא חיפשה את האדג', אבל מצאה את עצמה נסחפת בהדרגה, בלי שום רקע אידאולוגי קודם, למאבק פוליטי. היא הפכה לאקטיביסטית, וגילתה שהיא יודעת לייצר ערך אחר לגמרי. היא גילתה את הלוחמת שבה, את המהפכנית, וזה מילא אותה תקווה. גם בתוך ערפל האבסורד, היא התניעה תנופה לחיים.

אפילו המאסרים והעינויים שעברה לא הסיטו אותה מהמסלול שעלתה עליו. 'אני אוכף את החוק', אמר לה הקצין הבכיר, והיא רק לחשה: 'החוק לא אומר לי כלום. לא שאלו אותי כשחוקקו אותו. מה תעשו? תזרקו את כולנו לכלא? אנחנו מחצית מהגזע האנושי'.

אבל המחצית הזו הייתה דוממת. האקטיביסטיות נותרו מעטות. לא רק הגברים גינו אותן, גם הנשים הוקיעו אותן, הקיאו אותן מתוכן. היום, ממרחק של זמן, אי אפשר שלא לכאוב את שתיקת הרוב. שתיקת הנשים. על מזבח הפחד לאבד את המעט שהיה להן בהווה, הן הקריבו את הסיכוי לעתיד מופשט והזוי, שבו אישה יכולה להצביע, לקבל זכויות על גופה, על רכושה, על ילדיה. התודעה הצרה והיעדר היכולת לראות את העתיד הזה הביא אותן להיצמד למוכר, ולכן גם להישאר עם מעט כל כך. כשהפחד שולט והדמיון מוגבל לכאן ועכשיו, אנחנו מנציחים את העיוות במו ידינו.

השיטה הפטריארכלית יכלה לפעול רק הודות לשיתוף הפעולה של נשים. שיתוף פעולה עם המנגנון שקרקע אותן. מוד ווטס ואחרות בחרו להילחם. המאבק שלהן, של הסופרג'יסטיות, היה מאבק שבו הן הפסידו את כל מה שהיה להן. את הילדים, את הבית, את הבעלים. אלף נשים נאסרו, אחרי שנתפסו בהפגנות ונקטו גם אמצעים אלימים. הן ישבו בכלא, חלקן שבתו רעב. מה יכול היה להצדיק את זה מבחינתן? מה יכול היה להיות שקול כנגד חיי השגרה המוכרים? רק הערך החדש שהן ייצרו. הן הצליחו לברוא יש מאין. לייצר משמעות חדשה לקיום. גם כשהכול איים להתאיין מסביב.

פיזית הן נזרקו למושב האחורי, אבל במבחן התוצאה - הן אלה שישבו מאחורי ההגה. המהפכה שהן התעקשו להוביל הייתה למהפכה הגדולה ביותר של המאה ה-20. ובסופו של דבר בכוח האלימות הן הצליחו לפרום את פקעות ההתנגדות ושינו את המציאות. מציאות שכל אישה נולדה אליה עד לפני כמה עשרות שנים בלבד. רק ב-1928 ניתנה זכות בחירה לנשים בבריטניה. בשווייץ, אפשר לדפוק את הראש בקיר, עד שנת 1971 עדיין לא הייתה להן זכות לבחור.

עקרון הרצף נמשך. המהפכה לא הסתיימה מעולם, גם המלחמה על שוויון הזכויות. נשים שמגיעות היום לשולחן מקבלי ההחלטות, חוצבות דרך עבור עצמן וגם עבור הדור הבא. כשהן במשרות תובעניות במיוחד, תתפלאו כמה גינויים הן חוטפות על 'הפקרת' הילדים והבית. אבל הן לא נדרשו מעולם לעבור ייסורי גיהינום, כמו אותו קומץ נשים מהפכניות שהפגינו גבורה עילאית.

כשיצאנו מהסרט, אחרי הקרנה מיוחדת שערך מגזין 'ליידי גלובס' (סיקור בעמודים 82-90), כולן היו נסערות. גם פמיניסטיות רדיקליות הופתעו.

"אני שואלת את עצמי אם הייתי מסוגלת לעשות את מה שהן עשו, זה בלתי נתפס", היא אמרה לי בעיניים אדומות, ובפניה נמסכה רצינות עצובה. זו אחת הנשים היותר אמיצות ומשפיעות במשק וגם היא הודתה, "אני לא הייתי מסוגלת".

הטור הפותח בגיליון "לייצר ערך" של ליידי גלובס