"התנועה האסלאמית נפלה בגלל מורסי, לא בגלל ביבי"

פגישת הח"כים הערבים עם משפחות המחבלים ("זה קורה כל הזמן, פשוט היהודים גילו את זה"), המצוד אחר נשאת מלחם ("תיארו את ערערה כמו טורה בורה באפגניסטן") והרצון להשתלב למרות הכול ■ ברדיו א-שמס, התחנה הערבית הפופולרית בישראל, לא פוסחים על אף קונפליקט

ג'קי חורי, עבד אלמנעם פואד, סוהיל ואמאל כראם ובתם יארא, והמגישה מקבולה נסאר  / צילום: איל יצהר
ג'קי חורי, עבד אלמנעם פואד, סוהיל ואמאל כראם ובתם יארא, והמגישה מקבולה נסאר / צילום: איל יצהר

יום ראשון השבוע. שמש נעימה זורחת בצפון. האוויר נקי, השמיים תכולים ונקיים, והאדמה ירוקה ונדיבה. בשולי עמק יזרעאל, בואכה הגליל התחתון, מעט מערבית לנצרת, שוכן קיבוץ כפר החורש, ובלבו בית הבראה נטוש, שהיה פעם חלק מרשת "מרגוע לעובד" של ההסתדרות, וכיום שייך למשפחת כראם מנצרת. בלבו של בית ההבראה הנטוש, שראוי לשמש כסט לסרט לפני שיושמש מחדש כמלון, שוכן רדיו א-שמס, תחנת הרדיו הערבית הפרטית החוקית (חוק הרשות השנייה) היחידה שפועלת בישראל.

אם להיות ערבי בישראל זה לא פשוט, ולהיות כלי תקשורת בישראל זה גם לא פשוט, אז להיות כלי תקשורת ערבי בישראל זה לא פשוט כלל וכלל. מיום הקמתה, ב-2003, נמצאים רדיו א-שמס ו-50 עובדיו בקונפליקט מתמיד בכמה חזיתות. הראשונה שבהן, נדמה לי, היא מול עצמו: קונפליקט הזהות התמידי של אזרחי ישראל הערבים.

הרדיו אינו מתנכר לזהותו הישראלית. מצד אחד, הוא מכיר בה ומסרב להחביא אותה (הדבר מתבטא בהקפדה על כ-20% מרואיינים בעברית בתוכניות האקטואליה), ומצד שני, הוא מנסה לשלב אותה בטבעיות בזהותו הלאומית הפלסטינית, שגם עליה הוא מכריז כרכיב יסודי. זה לא פשוט כשבכל מהדורת חדשות או תוכנית מגזין, הקונפליקט הזה מציג את עצמו מחדש.

החזית השנייה היא מול המדינה והרגולציה. אין כלי תקשורת שלא רואה ברגולטור מטרד, אבל רדיו א-שמס "התפנק" גם במרכיב הלאומי. סירובה של התחנה לשמש כמוקד הסברה ישראלי או כ"גשר לשלום" והתעקשותה לקרוא תיגר על הנרטיב השולט, יחד עם החשדנות הטבעית של הממסד כלפי כל מה שהוא ערבי, גורמים למדינה להכביד את ידה באופן מיוחד כלפי א-שמס. זה מתבטא בפיקוח יתר על תכנים (תחנות רדיו "יהודיות", לדוגמה, נקנסות בעיקר בשל תוכן שיווקי לסוגיו. א-שמס, כמעט תמיד על רקע לאומי, ואף יש קשבים מיוחדים שתפקידם לעקוב אחר התחנה), שאף הגיע מספר פעמים לכותרות.

החזית השלישית, הנובעת משני הקונפליקטים לעיל, היא מול המאזינים. א-שמס הוא מבקר חריף לא רק של המדינה אלא גם של החברה הערבית - על נציגיה ועל חלק ממנהגיה. גם שם הוא לא רווה נחת, למרות אחוזי ההאזנה העצומים (88% ממאזיני הרדיו הערבים בישראל); חלקם חושבים שהוא "ציוני" מדי, חלקם חושבים שהוא מתירני מדי. כמו אצלנו היהודים, גם בחברה הערבית כל פלג משוכנע שהוא מקופח. ובאמצע של כל זה, צריך גם לעשות רדיו.