קיצוני זה הסטנדרט

הילרי קלינטון נהגה להתחלק בקוריוז פוליטי של נעוריה. ללמדך כמה שהיא השתנתה, בבחירות הראשונות שלה, ב-1964, היא הצביעה בעד ברי גולדווטר, שלא היה סתם רפובליקן, אלא היה השמרן מכל השמרנים, רדיקל בין רדיקלים. הוא רצה מלחמת חורמה בקומוניסטים והתנגד לשיווי זכויות האזרח של השחורים (לא מפני שהיה גזען מוצהר, אלא מפני שחשב כי אין זה מעניינה של הממשלה הפדרלית לפסוק בשאלות כאלה).

גולדווטר הפסיד ללינדון ג'ונסון; נקרע לגזרים, 38% של הקולות. אבל הוא השפיע על דור שלם של שמרנים. המפלגה הרפובליקנית המנצחת של סוף שנות ה-70 בקעה מחלציו הרעיוניים. רונלד רייגן היה גולדווטריסט.

גולדווטריזם קיבל ביטוי רטורי מחשמל. בנאום ההסכמה של המועמד בוועידת מפלגתו אמר גולדווטר, "קיצוניות בהגנת החירות אינה חטא, ומתינות ברדיפת הצדק אינה מעלה".

גולדווטר לא התאים לבחירות של 1964, אבל סגנונו היה מתאים יפה לבחירות של 2016, אפילו בין הדמוקרטים.

הילרי קלינטון, לעומת זאת, מנסה לשכנע את שומעיה שלא אבד הכלח על "מתינות ברדיפת צדק". היא הופיעה בפורום על ביטחון פנים באוניברסיטת דרום קליפורניה בשבוע שעבר. "קולות מתונים, הגיוניים, מתקשים יותר ויותר להישמע", היא אמרה. "עליך להיות פרובוקטיבי, אפילו קיצוני, כדי להגיד דברים שיזכו בתשומת לב".

השבוע היא חזרה אל המוטיב הזה, ביתר תוקף. היא הוציאה גזרה שווה בין דונלד טראמפ לטד קרוז, הסנאטור מטקסס, המצטייר כחלופה היחידה לטראמפ, אם בכלל. היא רמזה לתפקידו של קרוז, לפני שנתיים וחצי, בסיכול מימון לממשלה הפדרלית, שחייב את סגירת משרדיה במשך שבועיים.

כאשר עניין לנו במנהיגים, המוכנים לשתק את מלוא פעילותה של הממשלה כדי לזכות בכותרות, אין פלא שמופיעים מועמדים, המבטיחים לעשות דברים עוד יותר רדיקליים ומסוכנים - מפני שאם הקיצוני הופך לנורמלי, הדלת נפתחת אפילו לגרוע מזה".

מצאה לה קהל

מעניין שאת הזהרתה מפני נרמול הקיצוני היא השמיעה במדיסון, בירת מדינת וויסקונסין, בצפון המערב התיכון של ארצות הברית. שם יהיה הסיבוב החשוב הבא של הבחירות המקדימות, בעוד חמישה ימים. הסקרים חוזים ניצחון לברני סנדרס. מה הפלא, הדמוקרטים של וויסקונסין מפורסמים בהעדפותיהם השמאליות. מדיסון היא מקום מושבה של אוניברסיטה גדולה, חממה של פוליטיקה רדיקלית.

ב-2008, קלינטון נחלה בוויסקונסין את אחת התבוסות הגדולות ביותר שלה בהתמודדות נגד ברק אובמה. היא קיבלה רק 40% של הקולות. במחוז מדיסון היא קיבלה רק 31%. גם אם אין כל ספק מה חושבים הדמוקרטים של מדיסון על טראמפ ועל קרוז, הנה ברור למדי שהם אינם מקבלים את היגיון הזהרתה של קלינטון מפני הפיכת הקיצוני לנורמלי.

פרדוקס העצמאים

תופעת ברני סנדרס מאשרת את התרחקותן של שתי המפלגות העיקריות מן המרכז הפוליטי. מתינות חדלה להיות מטבע עובר לבוחר. סקרי דעת קהל הקדימו להודיע על התמורה הזו עוד בשנה שעברה. הם הראו, כי הדמוקרטים נעים שמאלה, והרפובליקאים נעים ימינה. סיבה חשובה אחת היא שפחות אמריקאים מסווגים את עצמם על-פי מפלגות, ומעדיפים את התווית "עצמאי". אבל זה לא יעזור להם, מפני שמועמדים נקבעים בבחירות פנים-מפלגתיות. במדינות רבות, עצמאים אינם מורשים להצביע במקדימות.

תוצאה אחת היא אי-התאמה ניכרת בין העדפות. למשל, סקרים מראים באופן עקיב למדי, שמושל אוהיו ג'ון קייסיק היה מביס את הילרי קלינטון בבחירות הכלליות - אבל בתוך מפלגתו הוא מגיע למקום השלישי. הוא מתון ופרגמטי מדי לטעמם של רוב המצביעים הרפובליקאיים.

אחדות ההפכים

מתינות וזהירות אינן נוטות להלהיב מצביעים כמעט בשום מקום. סיבה אחת היא שהן פשוט משעממות. מי רוצה להאזין לפוליטיקאי הנזהר בדיבורו, או מגלה איזשהו היסוס. סיבה שנייה היא שמשברים מערכתיים אינם זמן טוב לזהירות ולמתינות. הצימאון לתרופות רדיקליות משתלט על החברה. זה זמן לקיטוב, לדבר-והיפוכו.

ראו נא השוואת וידיאו מעניינת מאוד עלי יוטיוב בין גולדווטר הנ"ל ובין מלקולם אקס, הרדיקל השחור המפורסם של תחילת שנות ה-60. מלקולם עשה שימוש ישיר במליצת גולדווטר, מבלי להעניק לו זכות יוצרים, ואגב הסכמה מלאה עם הגיונה.

רדיקלים יכולים להסכים בחפץ לב על האמצעים, גם כאשר אין הם מסכימים על המטרות. סטאלין העריץ את שיטות היטלר, היטלר העריץ את שיטות סטאלין. הם היו הפכים של יעדים, אבל תאומים סיאמיים של אמצעים.

לא תודה, אפלטון

מתינות אינה נלמדת עוד בבתי הספר. לפנים, גימנסיות קלאסיות שיננו אותה, מפי אפלטון וסוקרטס ואריסטו; ולימים מפי דייוויד יום וכמובן ג'ון לוק (Locke). זה האחרון הוא אבי התפיסה האנגלו-סקסית של חרות אישית וקבוצתית, במידה רבה חוזה חוקתה של ארצות הברית (אף כי מת 75 שנה לפני שאומצה).

מתינות הייתה נטיית לבם הטבעית של שמרנים מתקנים, עוד מזמן אדמונד ברק בסוף המאה ה-18. הם לא כפרו בצורך לשנות את החברה, אלא הטעימו את חשיבות ההדרגתיות. לעיניהם עמדו תחילה עיוותיה של המהפכה הצרפתית וכישלונה הרה-האסון; לימים כמובן הצטרפו גם המהפכה הרוסית והמהפכה הסינית, שאימצו שיטות גנוצידיות וחיסלו עשרות מיליונים.

לא תמיד יש סבלנות או זמן לחכות לשינוי ההדרגתי. יתר על כן, שינויים הדרגתיים אינם באים מרצון, אלא לרגל החשש מפני החלופה הרדיקלית. השמרנים המתקנים זקוקים ללהט המהפכני כדי לתקן, כל זמן שהלהט מוגבל בהיקפו. אבל לשונות האש של הלהט הנוכחי מאיימות על שלום המערכת.

לפני 20 שנה, רדיקל דמוקרטי שנון, ג'יימס הייטאוור, כתב ספר שנקרא "אין שום דבר באמצע הדרך חוץ מקווי הפרדה צהובים" ("אמצע הדרך", או middle of the road, הוא שם נרדף למרכז הפוליטי). ב-1997 זה נשמע מגוחך. עכשיו זה נשמע כמו תיאור מעורר פחד של המציאות.