הבטחות גדולות - ופלופים: הצד האפל של מימון ההמונים

גלי החום האחרונים, שמן הסתם ילכו ויתרבו ככל שהקיץ מתקרב, הם עניין מעיק לבעלי מכוניות - החל מתחושת מחנק לא נעימה עד שהמזגן יעשה את שלו (וככל שחם יותר, כך הפעולה הזו ארוכה יותר וזוללת יותר דלק), ועד לסיוט של כל הורה, גם לאחראים ביותר שבהם: לשכוח את הילד במכונית רותחת. במציאות כזו, ה- CirculAir נשמע כמו הפתרון המושלם.

מדובר במערכת קירור המצננת את המכונית בזמן החניה, באמצעות מאווררים זעירים המונעים בידי אנרגיה מפאנל סולרי. הפרויקט, שהגה היזם ועיתונאי הטכנולוגיה והרכב גיא סחריה, הושק בקיץ 2014 באתר מימון ההמונים הישראלי הדסטארט. סחריה גייס כ-53 אלף שקלים מ-154 גולשים (המכונים באתרי מימון ההמונים "תומכים") בתמורה להבטחה להיות מהראשונים שיקבלו את המוצר המוגמר. בנוסף, הוא גייס עוד 97 אלף שקלים באמצעות תוכנית הריאליטי ליזמים "המיזם" מבית רשת. סך הכול 150 אלף שקלים. לוח זמנים או התחייבות רשמית למועד סיום הפרויקט - אין.

 גיא סחריה / תמונה פרטית

בין התומכים הנלהבים היה לאון זינגר, איש מחשבים בן 33 מאשקלון. "אמרתי לעצמי שזה נראה נחמד ואני אפילו לא זוכר כמה שמתי", הוא משחזר, "אני מעריך שהשקעתי עד 300 שקלים. אני זוכר שהוא (סחריה) אמר שהמוצר יהיה על פס הייצור תוך שנה ואז הוא יישלח אותו לאנשים שתמכו. אבל יותר משנה עברה ולא קרה כלום, ואז אנשים התחילו לשאול שאלות".

ואכן, העמוד של CirculAir הוצף בשאלות של תומכים: "היי... הימים החמים כבר כאן... איפה עומד ה-CirculAir? כבר נשלח לתומכים?", שאלה אחת מהם במאי 2015. "הקיץ עוד מעט בפתח, יש עדכונים?", כתב תומך אחר. "אין איזה עדכון? חם באוטו!", גערה נוספת. ביוני הפכה ההיתוליות לדאגה ("יש לי תחושה לא כל-כך טובה לגבי הפרויקט הזה", כתב אחד התומכים) ולקראת סוף הקיץ זה כבר התחלף בזעם כבוש: "קיץ 2015 כבר לקראת סיום אבל עדכונים אין", כתב לאון זינגר בתחילת ספטמבר 2015. "גיא, המינימום זה לעדכן את התומכים, אם יש צפי או שהפרויקט נגנז".

התשובה לתהייתו של זינגר נותרה ללא מענה במשך חודשים. רק ב-10 באפריל שלח סחריה הודעה לתומכים ועדכן אותם במצבו. הוא הביע התנצלות על "פרק הזמן הארוך שעבר", הבטיח שהוא וצוותו עושים ככל יכולתם כדי לספק את המוצר בהקדם האפשרי, ופירט כמה מהקשיים שבהם נתקל במהלך הדרך. הוא לא התנער מאחריות, אולם גם נמנע מלהתחייב ללוח זמנים קונקרטי. מהטון של דבריו אפשר היה להבין שסיכוייו של הפרויקט להתממש אינם גבוהים.

בשיחה עם G, סחריה הודה השבוע שהפרויקט שלו נתקל בקשיים, אבל הצהיר שהוא רחוק מלהרים ידיים. הוא מקווה לספק לתורמים שלו את המאווררים עד סוף הקיץ, אבל נכון לעכשיו גם הוא סבור שהמספרים יהיו קטנים בהרבה מכפי שהוא ציפה. "כשאתה מתחיל פיתוח אתה לא יכול לחשוף כל פרט", הוא מסביר, ומנמק זאת בסודיות מסחרית. "הייתי מעדיף לשתף אנשים רק כאשר יש התקדמות".

ובכל זאת, סחריה אינו יזם שגרתי, כזה המגייס כספים ממשקיעים פרטיים או מקרנות או באמצעות אקסלרייטורים. סחריה ביקש את אמונם של ההמונים, וככזה, נשאלת השאלה היכן מתחילה המחויבות שלו כלפיהם והיכן היא נגמרת. לטענתו, גם לאתרים המממנים ישנה אחריות - ביצירת ציפיות לא ריאליסטיות בקרב התומכים.

"להדסטארט נוח שהיזם לוקח על עצמו את כל האחריות אבל זה לא הוגן", הוא אומר. "מימון המונים צריך להבהיר לכל הצדדים את הסכנה שבזה. הם רוצים שהיזמים יביאו להם פרויקטים אבל אף אחד לא מסביר לאנשים את הסיכון.

"אני מרגיש נורא עם האנשים שמתבאסים כי הם עדיין לא קיבלו את המוצר. זה מאוד קשה כי הכספים שלהם הושקעו בפיתוח. אני יכול להגיד שברגע שאני אספק להם את המוצר, זה ייצא נטו מהכיס שלי. אני רוצה להיות שקט עם עצמי בלילה ואני מקווה שהמוצר שיהיה להם ברכב ישמש גם ככלי שיווקי בדרך ללקוחות נוספים".

מנכ"ל הדסטראט יוסי מאירי בכלל לא רואה בעיה: "הבנאדם אומר שהוא ממשיך לעבוד על זה וזה עדיין קיים. מאותה תוכנית טלוויזיה ('המיזם') היו חבר'ה שגייסו כסף לסנפירים מיוחדים לגלשנים ורק השבוע הם מספקים את המוצרים. עד שהבנאדם לא מרים דגל ואומר 'חשבתי שאני אצליח אבל זה לא קורה' - מבחינתי זה לא כישלון. הבנאדם עדיין מנסה".

מי מהתומכים שמאחל הצלחה לסחריה, ומי מהם שפיתח מרמור או טינה כלפיו, מוזמן להתנחם בעובדה ש-CirculAir זה כסף קטן לעומת פרויקטים אחרים שגייסו כסף במימון המונים ואכזבו את התומכים. חלקם הגיעו לסכומים של כמה מיליונים ואף ליותר מזה. בשורות הבאות יובאו המקרים הקיצוניים, אבל יש לא מעט פרויקטים בסכומים "קטנים", של כמה עשרות אלפי דולרים, שהתומכים לא יראו את פרי השקעתם לעולם.

 יוסי מאירי מנכ"ל הד סטארט / צילום: עינת לברון

אילו סטנדרטים מוחלים על פרויקט באתר מימון המונים? איזו מחויבות ישנה, אם בכלל, כלפי התומכים מצד היזם? ואיזו מחויבות ישנה מצד הפלטפורמות השונות? מה אומרים הכללים אם פרויקט אינו מצליח? ואיפה נכנס הרגולטור? על חלק מהשאלות האלה יש תשובות מפורשות, אחרות נכנסות לתחומים אפורים יותר. מה שברור הוא שמדובר עדיין בתחום חדש ומתהווה, וככזה יש לא מעט שישלמו את מחיר הניסוי והטעייה.

המודל | כלכלה חדשה

אתרי מימון ההמונים הפכו לתופעה משמעותית בתחילת העשור. הפלטפורמות השונות (כמו קיקסטארטר ואינדיגוגו בעולם, והדסטארט ומימונה בישראל) תוארו כביטוי ליכולתה של הרשת לפרק את ההיררכיות המסורתיות ולאפשר למגוון רחב של אוכלוסיות לשבור תקרות זכוכית.

בזכות מימון ההמונים יכול היזם הצעיר, נטול הניסיון ונטול הקשרים, לדלג מעל הבנקאים אנשי הקרנות, לשכנע גולשים ברחבי העולם בחזונו, להבטיח להם תשורות כאלו ואחרות תמורת רמות תמיכה משתנות, ולממש בעולם האמיתי את חזון הדמוקרטיזציה וחוכמת ההמונים של האינטרנט.

חלק גדול מאוד מהיזמים האלה הם סופרים, משוררים או מוזיקאים - בהם גם אמנים עם יכולת מוכחת (בארץ בלטו הסופר עוזי וייל והמוזיקאי ירמי קפלן, ובעולם הצליח התסריטאי המוערך צ'רלי קאופמן להפיק באמצעות מימון המונים סרט אנימציה, שאף זכה במועמדות לאוסקר). אם הם מצליחים לשכנע את הגולשים לסייע להם בפרויקט - הדרך להגשמתו פשוטה למדי.

עם זאת, כשמדובר בפרויקטים טכנולוגיים הדורשים מחקר, פיתוח וייצור, התמונה מורכבת בהרבה. אתרי מימון ההמונים אמנם ממשיכים לטעון ששיעור הפרויקטים הללו שאינם יוצאים אל הפועל הוא זעום, אך עם הזמן צצו עוד ועוד מקרים של יזמים שהבטיחו הרים וגבעות ואכזבו את התומכים.

בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, רק לעתים נדירות מדובר בהונאה (כלומר: נוכל שהשתמש בכספים שקיבל ללא כל כוונה לממש את ההבטחות). בדרך כלל פשוט מדובר ביזמים ללא ניסיון קודם, שרק לאחר שאספו את הכסף ויצאו לדרך גילו שקיימים פערים ניכרים בין רצונם לממש את החזון לבין יכולתם לעשות זאת. כמעט תמיד, מוצר שנראה טוב על הנייר או במצגת מתברר כהרבה יותר מסובך לייצור מכפי שנדמה בהתחלה. מציאת המהנדסים והיצרנים הנכונים ורישום הפטנטים הם עניינים שיכולים לעלות כסף רב ולהוציא את האוויר מהמפרשים של יזמים ללא אורך נשימה פיננסי.

כישלונות עסקיים של סטרט-אפים אינם דבר נדיר, אולם בעוד שהכללים בעולם קרנות ההון-סיכון והאנג'לים ברורים למדי, המציאות בפרויקטים המבוססים על מימון המונים פרוצה מאוד.

ראשית, בניגוד להשקעה רגילה, המשקיעים בפרויקטים למימון המונים אינם מקבלים אחוזים בחברה המוקמת. שנית, בעוד שלקרנות ולמשקיעים מנוסים יש דרכים לאמוד את יכולתם של יזמים להרים פרויקט מורכב, לאדם מן השורה בדרך כלל אין את הידע ואת הקשרים הדרושים לכך. ושלישית, וזה אולי הדבר החשוב ביותר: בניגוד לפיקוח ההדוק שיש על חברות שממומנות בצורה מסורתית - למשל, עמידה בלוחות זמנים ונקודות ציון ודיווח על הוצאות כספיות - על יזמים שקיבלו את כספם באמצעות פרויקטים למימון המונים אין שום פיקוח של המשקיעים. ברגע שהכסף עבר לידיהם, קשה מאוד לדעת מה נעשה בו.

לאתרי מימון ההמונים אין את הכלים הדרושים על מנת לבצע מעין בדיקת נאותות של המיזמים שמגייסים כסף באמצעותם. באופן רשמי, הם גם לא חייבים לעקוב אחר גורלו של פרויקט לאחר שהוא מצליח לגייס את ההון הדרוש. אחרי הכול, בעלי פלטפורמות מימון ההמונים חיים לא רע מהעמלות שהם גוזרים מכל פרויקט שמגייס את הסכום המבוקש. גם המשקיעים וגם היזמים טוענים שבעלי הפלטפורמות אינם טורחים להבהיר שקיים סיכון שהפרויקט הנתמך יכלה את המימון שניתן לו בלי שיצליח להוציא לשוק מוצר, או אפילו לספק את התשורות שהובטחו למשקיעים.

אתרי מימון ההמונים, מצדם, אוהבים להבליט את סיפורי ההצלחה של היזמים שמגייסים כספים באמצעותם. הם מספרים בהתלהבות על הפקידה שהפכה לבעלת רשת חנויות מצליחות, על הבחור הביישן שהגשים חלום והוציא ספר, ועל המוזיקאי מהפריפריה שהעולם הכיר לראשונה בכישרונו ואפשר לו לממש אותו. ערכיהם של הסיפורים האלה לא יסולא בפז, ויש בהם כדי להפיח תקווה בכל אדם עם חזון שנדחה על-ידי משקיעים ממסדיים. הבעיה היא לא במקרים האלה, אלא בסיפורים על המוצר שלא יוצר, התקליט שלא הוקלט והאפליקציה שלא פותחה. אלה נדחקים לקרן זווית.

היזמים | פער בין חזון למציאות

דוגמאות לכישלונות קולוסאליים של מיזמים שגייסו סכומים גדולים לא קשה למצוא: בסוף 2014 הצליח בחור וולשי צעיר בשם אייבן רידמן לשכנע כ-13 אלף מגולשי אתר קיקסטארטר להעביר לרשותו סכום מדהים של 2.3 מיליון ליש"ט לצורך פיתוח רחפן זעיר, שנועד בעיקר למטרות צילומי סלפי. הכסף, שהפך לגיוס ההמונים הגדול ביותר באירופה, בוזבז כולו במהלך שנה וחצי של עבודה; רידמן, שהגיע לסף התמוטטות עצבים, התפטר מהמיזם; התומכים זעמו וקיקסטארטר שכרה עיתונאי חוקר בשם מארק האריס שיברר כיצד הרעיון המבטיח הפך לאוויר חם.

האריס ביקר במפעלי חברת טורקינג בדרום ויילס (שהוקמה כדי לייצר את הרחפן) ובמשך שישה שבועות ראיין עשרות אנשים. התוצאה הייתה תחקיר שכלל לא פחות מ-13 אלף מילים - רשומון מרתק המתעד את פעולותיה של החברה ומראה כיצד רידמן וחבריו גילו שפשוט אין להם את הכישורים להפוך את הרעיון לכלי המיוצר בצורה המונית.

"בכירי החברה ניהלו את פעולותיה בצורה גרועה והוציאו את הכסף שהתקבל מקיקסטארטר בצורה חופשית מדי", כתב האריס. "יחד עם זאת, לא מצאתי כל ראיות לכך שמישהו מהם הפך את עצמו לעשיר על גבם של התומכים".

לאחר פרסום התחקיר אמר רידמן כי הוא אמנם מתחרט על רבות מן ההחלטות שלקח, אולם ציין שרבות מהבעיות שאיתן התמודדה החברה נבעו ישירות ממודל מימון ההמונים: התומכים, הוא הסביר, ציפו לקבל את הרחפן במהירות, והחברה ניסתה לקדם בחופזה את הליך הפיתוח. לאחר שהתומכים החלו להתלונן על עיכובים בלוחות הזמנים שכר רידמן אנשי שירות לקוחות כדי להרגיע את הרוחות. במקביל, כדי להוריד מעליו את התומכים הזועמים, החברה שהקים החלה לייצר את הרחפן על אף שפיתוחו עדיין לא הסתיים. התוצאה הייתה מוצר שנפל עשרות מונים מזה שהובטח לתומכים בתחילה, ואז באופן טבעי הגיע אובדן של אמון המשקיעים. ברגע שזה קורה הכסף מפסיק לזרום, ומשם, במעגל אכזרי, הפרויקט כולו נמצא בסכנת קריסה.

הדברים האלה באים לידי ביטוי גם במסמך של האריס: כל פלטפורמות מימון ההמונים, הוא כתב, צריכות לשקול מחדש את הדרך שבה הן מתמודדות עם פרויקטים שכוללים חומרה מורכבת או סכומי כסף גבוהים. האריס הציע להצמיד "מנטורים" ליזמים כמו רידמן, שמצאו את עצמם בוקר בהיר אחד מתמודדים עם רמות ציפיות שונות לגמרי מאלו שהתכוננו אליהן. הוא גם המליץ לפלטפורמות (במקרה הזה, לקיקסטארטר) להסביר לתומכים בצורה ברורה בהרבה מהמקובל כיום את הסיכון שהם לוקחים על עצמם. בנוסף, הוא הציע לפלטפורמות להיות אקטיביות יותר בתהליך הבדיקה של פרויקטים שמגייסים מימון באמצעותן, ולנפות החוצה פרויקטים בעייתיים.

המסמך של האריס אולי ישנה את המציאות במימון ההמונים בשנים הקרובות, אבל בינתיים ישנם עוד הרבה מאוד משקיעים מאוכזבים: בסוף 2013 עלה באתר אינדיגוגו פרויקט שעון חכם עם אין-ספור תכונות - ממשק לשליטה קולית, חיבור לרשתות חברתיות, זיהוי תנועות יד, עמידות למים בעומק של יותר ממטר וסוללה שצריך לטעון רק פעם בשבוע. תמורת 100 דולרים, הבטיחו היזמים למשקיעים, כל זה יהיה שלהם.

בעוד שסכום היעד של היזמים נקבע ל-100 אלף דולרים, האינטרנט הראה התלהבות גדולה בהרבה: תוך זמן קצר נאספו מיליון וחצי דולרים. שנה לאחר מכן החלו השעונים הראשונים לצאת את שערי המפעל. האכזבה הייתה גדולה. כל הודעה שהתקבלה בשעון גרמה לו לרעוד ללא הפסקה, העמידות למים לא שרדה שטיפת כלים מינורית והסוללה החזיקה לכל היותר 24 שעות. אבל לשעון הייתה גם בעיה גדולה יותר: הוא הצליח להציג את השעה הנכונה רק כאשר היה מחובר לסמארטפון באמצעות בלוטות'.

דוגמה אחרת שמסרבת לרדת מהכותרות (מהסיבה הפשוטה שהיא עשתה בתחילת הדרך כמות חסרת תקדים של כותרות מפרגנות) היא Coolest. מדובר בצידנית מקררת, הכוללת גם מיקסר להכנת משקאות וגם רמקול למסיבות, המתממשק עם סמארטפונים, וגם תאורה פנימית ושקע USB שיכול להטעין כל דבר הניתן להטענה.

הוגי מפלצת המולטימדיה הזאת רצו 50 אלף דולרים, אבל הכסף לא הפסיק לזרום: כשהקמפיין הסתיים היו בידיהם לא פחות מ-13.2 מיליון דולרים. אלא שהפיתוח התעכב, הכסף התעופף ותאריך היעד שבו היו התומכים צריכים להתחיל לקבל את הצידניות שלהם - דצמבר 2014 - התמוסס כמו קוביית קרח בצידנית מיושנת. רק לאחרונה החלו הצידניות להישלח לחלק מהתומכים, ובמספרים קטנים מאוד.

סיפור אחר, מגוחך במיוחד, עוסק בפרויקט הפיתוח של "סכין גילוח באמצעות קרן לייזר". מצוידים במצגת וידיאו בלבד, ביקשו היזמים את עזרת הגולשים בגיוס 160 אלף דולרים ומצאו את עצמם עם לא פחות מ-4 מיליון. כשהתברר שלחברה אין אפילו אבטיפוס, החליטו אנשי קיקסטארטר בצעד נדיר להסיר אותו מהאתר. לאחר שזה קרה, עברו היזמים לאתר המתחרה, אינדיגוגו, וגייסו עוד חצי מיליון דולרים.

 מנכ"ל קיקסטארטר פרי צ'ן / צילום: רויטרס

האתרים | "מבינים את הסיכון"

מנכ"ל הדסטארט, יוסי מאירי, אומר כי שיעור הפרויקטים הלא ממומשים שהצליחו לגייס בהצלחה כסף באתר שהוא מנהל הוא אפסי. לדבריו, צוות האתר עוקב אחר מימושם של פרויקטים ונמצא בקשר עם היזמים.

"יש לנו עיכובים משמעותיים, אבל אין אצלנו דברים שאפילו מזכירים מקרים שקרו בארצות הברית", אומר מאירי. "יש אצלנו יזמים שמתעכבים ובמקום שיוציאו את הדיסק או את הספר או את משחק הקלפים שלהם אחרי חצי שנה, זה לוקח להם שנה. בינתיים לא היה לנו מקרה שמישהו לא הצליח לייצר את המוצר שלו. גם אם מישהו מתעכב, הוא שולח עדכון לתומכים באמצעות האתר. עוד לא היה לנו מקרה של מישהו שלקח את הכסף וברח.

"יש לזה גם סיבה טובה מאוד: אנשים שמים את עצמם ואת השם שלהם בפרונט, והיזם מגייס קודם מהחברים הכי טובים ומהמשפחה שלו ורק אחר כך מהקהל. אתה מבין את עומק האחריות שיש עליו? אני לא מאמין שמישהו יעשה דבר כזה בזדון כי זה יהיה ממש טמטום מצדו. אם מישהו מתעכב, אתה יכול לקבל את זה או לא לקבל את זה ואתה יכול לכתוב לו מייל שאתה רוצה את הכסף בחזרה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה מול היזם. אין בעיה. אבל אני אומר לך שזה לא קורה. התומכים מבינים את הסיכון שהם נמצאים בו ובינתיים היזם עושה את המקסימום".

מנכ"ל אתר מימון ההמונים מימונה, אריק מרמורשטיין, אומר כי האתר שלו מתחיל לעקוב אחר מצב התקדמותם של פרויקטים כאשר מגיעות לאוזניו תלונות מהתומכים: "בגדול, בעל הפרויקט יכול להתחייב לכל לוח זמנים, אם הוא בכלל מתחייב ללוח זמנים מסוים. עקרונית זה אמור להיות חצי שנה אלא אם כן היזם רוצה לשנות את זה. מבחינתנו זה בסדר כל עוד האנשים שתומכים בפרויקט מודעים לזה".

מרמורשטיין אומר כי במקרה של כותבים או מוזיקאים, היוצרים בדרך כלל פונים לקבלת מימון לאחר שהחומר כבר ברשותם, ומשום כך השלמת הפרויקט קלה למדי.

 רחפן / צילום: מתוך אתרי מימון ההמונים

הרגולציה | פיקוח זהיר

הרגולציה, באופן טבעי, מפתחת את הכלים הדרושים באיטיות מול המציאות המשתנה, אבל זה לא אומר שאין לה מה להגיד בנושא. בדיון שהתקיים בקיץ שעבר ברשות ניירות ערך, נדרשו לתחום אנשי מליאת הרשות וחברי הסגל, לאחר שהתקבלו הערות הציבור בנושא תקנות מימון המונים.

בשורה התחתונה, משמעות ההסדרה המוצעת על-ידי רשות ניירות ערך, נוגעת לכך שככל שהסכום המגויס רב יותר, כך יגבר גם הפיקוח (מטעם המדען הראשי, למשל, ומטעם הרגולציה). הסכום שממנו הפיקוח מתחיל לגבור, על-פי ההצעה, הוא 3 מיליון שקלים.

ברמה הפרטנית יותר, הכוונה היא לתת פטור מתשקיף לחברות סטארט-אפ ולאנשים פרטיים המבקשים לגייס בכסף בפלטפורמות למימון המונים. המודל המוצע מדבר על "פיקוח עקיף" באמצעות "רכזי הצעות" (כשהכוונה כאן היא בעצם לאתרי אינטרנט כמו קיקסטארטר, אינדיגוגו, הדסטארט וכו'). "רכזים" אלו יצטרכו לעמוד בכמה תנאים: "פרסום פרטי ההצעה, אזהרת הציבור בדבר הסיכונים הכרוכים בהשקעות, ותיאור הבדיקות שנערכו" - מה שמכנים ברשות "הליכים מספקים".

בהצעת הרשות לא חוששים מסנקציות: "בכל הנוגע לאי מילוי תנאי הכשירות וחובות הפיקוח - לרשות סמכויות ביטול והשעיה של רכז ההצעה ממרשם הרכזים, וכן סמכות הטלת עיצומים כספיים. בנוסף, תוטל אחריות פלילית על הרכז, ככל שמדובר במידע המתפרסם מטעמו ואשר מצוי בשליטתו".

יחד עם זאת, גם ברשות מודעים להשלכות שיש לרגולציה הדוקה מדי על המחקר והפיתוח במדינה: "רכז ההצעה", נכתב במסמך של רשות ני"ע, "לא יחויב לבצע בדיקת נאותות בקשר עם ההצעה, שכן הטלת אחריות כאמור עלולה להדיר את רגליהם של רכזי ההצעה מהשוק, וקיים ספק בדבר היתכנות ביצוע בדיקות על ידם".

בארצות הברית כבר נרשמו מקרים שבהם הוטלו סנקציות על היזמים עצמם - ולא על פלטפורמות המימון. בשני המקרים הידועים יותר (וגם הם לא ממש פורסמו בתקשורת הממוסדת), מדובר באמנים שפיתחו משחקי קלפים יצירתיים.

בקיץ שעבר הורה בית משפט בוושינגטון על פיצוי של תומכי משחק הקלפים "Asylum Playing Cards" - שגייס כ-25 אלף דולרים. הקנסות שהטיל בית המשפט והפיצוי מסתמכים בכ-54 אלף דולרים. גם המשחק The Doom That Came to Atlantic City, שגייס כ-122 אלף דולרים (על בקשה ראשונית של 35 אלף), נדרש לשלם קנסות על אי-אספקה של המוצרים לתומכים.

רשות הגנת הצרכן האמריקאית (FTC), שקנסה את The Doom That Came to Atlantic City, הודיעה כי היא מתכוונת להדק את חבל הפיקוח סביב אי-עמידה של יזמים בהבטחות שלהם לתומכים. האם זה יעשה טוב לפלטפורמות מימון ההמונים, או ירתיע יזמים וממציאים מלהתחיל את התהליך? הזמן יגיד. מה שברור הוא, שמדובר באבולוציה שעוד נכונים בה שינויים רבים.

 הגידול במימון המונים