המציצנות של בתי הדין הרבניים – האם זה הכרחי?

פסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני בנתניה קבע כי אישה תוכל לעשות שימוש בתכתובות של הבעל עם מקורביו כדי להוכיח בפני בית הדין כי גרסתו של הבעל כוזבת - וזאת על אף החדירה לכאורה לפרטיותו של הבעל. 

על פניו, מדובר בפסק דין שפוגע בחוק אחר - הזכות לפרטיות - ומעניק פריזמת הסתכלות מעניינת אודות השוני בגישות של בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה בסוגיית הזכות לפרטיות בין בני זוג.

נבהיר כי הזכות לפרטיות מוגדרת בחוק הגנת הפרטיות וכוללת איסורים רבים, בין היתר איסור על בילוש או התחקות אחר אדם, האזנת סתר, העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר או שימוש בתוכנו מבלי לקבל רשות מאת הנמען או הכותב. החוק מקנה מספר הגנות לאדם שמפר אותו, שהמייחד אותן הוא תום-הלב. כלומר, האדם יכול לטעון כי לא ידע (בתום-לב) אודות הפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי של הנפגע. 

בתי המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט העליון, התייחסו באופן מחמיר למקרים של הפרת חוק הגנת הפרטיות במסגרת סכסוך זוגי או משפחתי. פסק דין שניתן בעליון ושהפך לימים לאורים ותומים בסוגיה זו, התייחס לבקשה של בעל "להכשיר" תמונות של אשתו מקיימת יחסי מין עם גבר זר. בית המשפט העליון סירב לאפשר לבעל להשתמש בתמונות שצילם, ונימק זו במספר טעמים: האחד - די בכך שהבעל חזה במו עיניו באשתו נואפת על-מנת להוות הוכחה מספקת לבית הדין הרבני לצורך גיבוש עילת הגירושים; השני - מדובר בצילום שבוצע בחדרי-חדרים, תוך חדירה קשה ופוגענית מאין כמוה בפרטיותה של האישה, ולכן לא ניתן להכשירו באמצעות ההגנות המצויות בחוק.

עוד נקב בית המשפט כי ככלל, הנישואים אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה, וכי מעצם הנישואים אין הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות. משכך, אין להתיר שימוש בצילומים שצילם הבעל. 

גישתו של בית הדין הרבני היא מעט שונה. לבתי הדין הרבניים יש סמכות בלעדית לדון בענייני נישואים וגירושים, שמטבעם עוסקים בדברים שבלב. גישתו של בית הדין, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין של בית הדין הרבני הגבוה, היא כי קיים ספק האם החוק להגנת הפרטיות תקף ואכיף בכל הקשור ליחסים בין בני זוג, שכן מעת לעת אחד מבני ה זוג קורא מכתב שמיועד לאחר, מאזין לשיחותיו, קורא הודעות מייל שלו וכו'. בית הדין מציין כי אם נפליל התנהגות שגורה זו, הרי שבכך הפכנו בני משפחה רבים לעבריינים. 

לשיטת בית הדין הרבני, אצל בני זוג החיים יחד לא קיים מושג של פרטיות נפרדת, והפרטיות היא דבר המשותף לשניהם ומהווה יחידה אחת. לדבריו, זהו טבעם של חיי נישואים.

עוד קובע בית הדין כי עליו "לבדוק את הקלקולים בחיי הנישואים" ולהגיע למסקנות. בית הדין משווה את מעמדו לזה של רופא, וטוען כי כל צד יכול ואף צריך להציג בפניו את מלוא הבעיות בחיי הנישואים - גם אם בכך הוא חושף הוא את קלקוליו של הצד השני. 

אם נחזור לפסק הדין בו התחלנו, בית הדין סוקר את הפסיקה, הן זו של בית המשפט העליון והן זו של בית הדין הרבני, וקובע כי האישה תוכל להגיש את התכתובות שהוציאה מן הטלפון הנייד של בעלה.

בית הדין מציין כי לא ניתן לדעת מהי מערכת היחסים האמיתית בין הבעל לאשתו בחדרי-חדרים, וכי הצגת מלוא החומר שבידי הצדדים נדרשת לצורך עשיית צדק.

עוד מבדל בית הדין את עצמו מבית המשפט, כשהוא מציין כי בהתאם לדין תורה, על בית הדין לנהל את הדיון באופן אקטיבי ולדרוש מן הצדדים כל טענה, מסמך או ראיה שנועדו לגילוי האמת. 

סופו של עניין: שתי ערכאות, שתי מערכות דינים ושתי נקודות מבט. אין ספק כי עם ההתפתחות הטכנולוגית, אמצעי התקשורת המשוכללים והדרכים הרבות להחלפת המידע - הגישות השונות עשויות לייצר תוצאות משפטיות שונות, שכן בעוד שבערכאה אחת חומר ראייתי מסוים ייפסל, בערכאה השנייה הוא יתקבל כלגיטימי במכלול הראיות הנשקלות לצורך מתן החלטה. 

■ הכותבת היא בעלת משרד לדיני משפחה וירושה.