יונה אליאן: "החוויה בגיל הזה הרבה יותר מהנה"

יונה אליאן, 66, לא מתפעלת מפרסים. מעולם לא ציפתה לקבל אותם ומעולם לא פעלה כדי לזכות בהם. הפרס שלה, היא אומרת, הוא אהבת הקהל. ובכל זאת, כשעמדה על הבמה בטקס פרסי התיאטרון בחודש שעבר, שבו הוענק לה פרס מפעל חיים, לא הצליחה לעצור את הדמעות. עד אותו רגע התייחסה לפרס בקור רוח וכמעט באדישות. מה פתאום פרס מפעל חיים בגילה, חשבה, והרי היא עדיין צעירה והדרך עוד לפניה.

"פרסים זה לא חשוב. התפקיד הבא, זה מה שחשוב. הרבה לא שורדים במסגרת הזאת. צריך אופי, נחישות, הרבה מעבר לכישרון. היום החוקים השתנו ואני לא בטוחה שהייתי שורדת את חוקי הזמן. צריך לשתף פעולה עם פתיחות, השקות, אירועים, ואני לא בנויה לזה. הייתה תקופה שהייתי מחויבת ללכת לפרמיירות, אבל היום אני לא צריכה את זה. זה הלוקסוס שלי".

למה לא קיבלת פרסים מהאקדמיה בעבר?

"כי לא תאמתי למה שהם חושבים שמאפיין שחקן שראוי לפרס. ראשית, התחלתי בסרט 'נורית'. ג'ורג' עובדיה היה במאי נפלא בז'אנר שלו וכיום לומדים אותו באוניברסיטה, אבל זו לא סוגה עילית. מאוחר יותר הציעו לי להשתתף בתוכנית הטלוויזיה 'שלוש-ארבע-חמש וחצי' ואני שמחתי - בהבימה הסתכלו עליי בתימהון, אחר כך עשיתי פרסומות לבנק, עשיתי הרבה תיאטרון מסחרי".

יש מקצועות שלא קל להתבגר בהם. איך את חווה את ההתבגרות שלך?

"החוויה של העולם עכשיו, בגיל הזה, הרבה יותר מהנה. בארץ אי אפשר להסתיר את הגיל. תמיד יש מישהו שמכיר אותך מהצבא, ולכן אני לא מנסה. יש בהתבגרות דברים לא קלים, אני חווה את הגוף משתנה, את הפנים. יש הרבה ניתוחים שאפשר לעשות, אבל אני עוד לא ממש התחלתי, חוץ מעפעפיים, שכבר הייתי חייבת. אני ארגיש מוכנה לניתוח כשאסתכל במראה ואכעס על מה שאני רואה. בינתיים זה עוד לא קרה.

"למרות כל זה, אני חשה את בגידת הגוף. פתאום פיזית אני מתעייפת. זה לא מסתדר לי עם עצמי. לעומת זאת, אני אומרת שזה גיל התבונה. אתה יכול להסתכל על הדברים במבט מלמעלה, לראות את כל מערך הפאזל ולא רק את החלק הקטן שבו אתה נמצא. זה עונג. בגילי אני יכולה כבר להגיד כמעט הכול, אני לא מתחייבת לאנשים שאני לא אוהבת, אני יכולה להוציא אותם ממעגל חיי הקרוב. פעם רציתי לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי".

יש פער של 11 שנים בין אריאל, בנך הבכור, לבין מאי הצעירה.

"כשהיה לי רק את אריאל חשבתי שאבגוד בו אם אצרף למשפחה מישהו שייקח ממנו את תשומת לבי. ילדתי את מאי בגיל 40, שנחשב אז למאוד מבוגר, אפילו הריון יקר. הרגשתי שזה טוב מבחינת הגוף, שהתחדשתי. הם חברים הכי טובים, אנשי סוד אחד של השני, קובעים ביניהם פגישות, וזה נורא יפה בעיניי. זה מה שתמיד רציתי שיקרה".

שני ילדיה של אליאן, אריאל בן ה-37 ומאי בת ה-26, לא נמלטו מעולם הבמה. אריאל מוזיקאי ומאי מסיימת לימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב. "אני תמיד טוענת שלא ניתן להתעלם מהעניין הגנטי. אמנם גם הסביבה משפיעה, אבל אני חושבת שכישרון עובר בגנים".

אז הם מוכשרים.

"כן, מאוד. הגנים אפפו אותם לגמרי. אריאל כותב מוזיקה להצגות, מפיק תקליטים, יש לו להקת רוק מצליחה, אולפן הקלטות".

היום רבים מכוונים ומפלסים דרכם במסלול המקוצר, דרך תוכניות הריאליטי.

"אני לא מאמינה בזה. לרוב זה לא החזיק. יש אולי שניים שלושה שהצליחו לתחזק קריירה. זאת לא חוכמה להתפרסם ב-15 דקות תהילה. החוכמה היא לתחזק את הקריירה לאורך שנים, להתפתח לתוכה, לא לתת לעצמך רוגע, אלא להמשיך להילחם. מה שקורה עכשיו עם צעירים מהריאליטי זה שהם רוצים להיות מפורסמים. אני אף פעם לא חשבתי שאני רוצה להיות מפורסמת. המושג לא עבר במוחי. עניין הפרסום היה מתסכל מאוד בזמנו. רק עכשיו, אחרי 40 שנה, למדתי לחיות עם זה שאני מקבלת המון אהבה והערכה. וזאת החוכמה, לדבוק בזה 40 שנה".

43 שנים היא נשואה לשחקן, הזמר וכיום מנהל תיאטרון היידישפיל, ששי קשת. היכרות על סט הצילומים של הסרט 'נורית', עם אליל הבנות דאז, הפכה לאהבה גדולה ויציבה מאז ועד היום. דווקא החיים של אמני הבמה, חיים מלאי סערות וחוסר יציבות, מגיעים לשגרה מבורכת בבית שהקימו.

"כשאני חושבת על הקשיים שהילדים נחשפו אליהם, אני לא מתכוונת דווקא לקשיים כלכליים, אלא להצגה שנכשלת, תפקידים שרצינו ולא קיבלנו, כל המצוקות שמתלוות למקצוע. הם ראו שאני נלחמת כל הזמן, שאני לא קבועה באף תיאטרון. לא היו לנו בעיות כלכליות. כשהכרנו, ששי היה כוכב גדול. אחרי שעשינו את 'נורית' קיבלנו כסף. אני זוכרת גם תקופות שכלכלית הייתי בפחד, מה יהיה עם החודש הבא, אם ההצגה תרד ולא יהיה לי עוד ממה לחיות. החלטתי גם לנהל את הפנסיה שלי. נראה לי מוזר שאחרים ינהלו אותה. לכן, ברגע שיכולתי, לקחתי את הכסף וסידרתי את עצמי, השקעתי בדברים שיבטיחו את עתידנו".

לא היו תחרות וקנאה בתוך הבית?

"זה נראה לי מוזר, הרי בסיס היחסים בין בני זוג הוא חברות עמוקה ואמיתית. איך אתה יכול לקנא בחבר שלך ולא לפרגן לו? זה הרי בן זוג, מאהב ואהוב. בכל הצלחה שלו אני יותר שמחה ממנו. הוא היה כל כך גאה בי עכשיו עם הפרס. יותר ממני. אם זה לא היה עובד ככה, לא היינו שורדים כבני זוג".

קשה היום להחזיק את הקהל מרוכז, מבלי לראות את האור הלבן מהסמארטפון?

"שאלו פעם את רובינא למה היא לא מציצה דרך הווילון לראות את הקהל לפני שמתחילה ההצגה, והיא אמרה שהיא לא רוצה לראות את האלוהים שלה מפצח גרעינים. אז גם אני משתדלת לא לראות. אבל אני לא רואה הרבה אור. אני מניחה שאם אתה משעמם את הקהל, יהיה יותר אור מסכים".

העבר וההווה

אליאן, גליצקי במקור, נולדה וגדלה ביפו לאחר שהוריה ניצולי השואה, עלו ארצה ושוכנו בבית ערבי ישן. שנים התנכרה לתרבות שממנה באו הוריה והתביישה להזמין חברים לבית הגלותי, לטעמה. רק שנים אחרי מותם, גילתה כי אמה שיחקה את בתו של טוביה החולב במחנה העקורים בגרמניה לאחר המלחמה. "הדור של הוריי לא חי את חייו כראוי. הם באו לפה, היא ילדה אותי נורא צעירה, הייתה צריכה להתפרנס ולא עלה בדעתה שאפשר ללכת להיות שחקנית. שני הוריי מתו צעירים, היא לא סיפרה לי על חלומה להיות שחקנית. כל כך הרבה מדברים על העוול שנעשה לעדות המזרח וזה נכון, אבל נעשה עוול גם לתרבות האשכנזית. לא רצו לקבל פה שום תרבות, רצו לעשות כור היתוך. רצו לגדל פה צבר חדש, אבל תרבות לא יכולה להיוולד ללא שורשים. לקח לנו המון שנים להבין את זה".

התביישת בהם?

"התביישתי במבטא, בתרבות שלהם. לימדו אותנו שהם ניצולים, גלותיים, וכל מה שגלותי זה שם נרדף למשהו שלילי. חלק מהטרנד היה להחליף שמות. היום לא הייתי מחליפה".

ומה דעתך על שרת התרבות הנוכחית?

"אני יודעת שבחלק מהדברים היא עושה פרובוקציות, כי זה משרת אינטרסים פוליטיים, אבל יש לה כוח ביצועי. היא לא צריכה להפנות אותו נגדנו אלא בעדנו, בעד התרבות. גם אם היא רוצה לתת לסקטור אחר. את הכוח שיש לה היא צריכה לתעל להגדלת תקציב התרבות כולו".

חשבת על כניסה לפוליטיקה?

"היו פניות ממפלגות, אבל באופן מוזר, כל הפוליטיקאים הם שחקנים טובים ממני. בחיים האמיתיים אני שחקנית ממש גרועה, נורא קשה לי לשקר. אני ישירה וכנה. אני גם רואה את היכולת שלהם לשבת במזנון עם מישהו שאמר עליהם דברים כל כך קשים והשתלח בהם, אני לא הייתי יכולה לעשות את ההפרדה הזאת בחיים".

המעמד מחייב

את מהשחקניות בעלות השכר הגבוה בתיאטרון. זה מאפשר לך חופש אמנותי?

"יש הסכם לא כתוב ביני ובין התיאטרון שאם אני מקבלת את הפריווילגיה לעשות הרפתקאות יותר אמנותיות, אני מקבלת על עצמי מחויבות לעשות גם הצגות יותר מתקשרות. אני עושה את זה ברצון, כי אני יודעת שכשהאמנות לא מתוקצבת מספיק התיאטרון חייב, לצד הצגות הרפתקניות, לעשות גם דברים נגישים לקהל".

המשטרה הודיעה לאחרונה שיש בסיס ראייתי להעמדתו של משה איבגי לדין. את הוטרדת מינית?

"אני הדור שהוטרד כל הזמן. על כל הסקאלה, עד לניסיון אונס, אבל חמקתי מזה".

הבנת אז שזאת הטרדה?

"לא. הדור שלנו לא הבין שזאת הטרדה. הייתי צעירה מאוד וחשבתי שאולי אני לא בסדר, שאולי אני יפה מדי, שאולי זאת אשמתי. כל מיני דברים מטומטמים, כי לא היה מי שיגיד שאת בסדר וזכותך להתלבש כמו שאת רוצה. כשהתבגרתי הבנתי שזאת הטרדה, אבל היה קשה, כי זה היה מישהו סמכותי. אבל הייתי חזקה, נאבקתי, הדפתי את זה בכוח, במאבק פיזי. מרגע שעמדתי על דעתי, הייתי חזקה וידעתי להדוף".

כיום משמשת אליאן יו"ר אגודת הידידים של השדולה למעמד האישה, ומגדירה עצמה כלוחמנית בכל הקשור לענייני נשים. "העניין הנשי נוגע לי, כי למרות כל ההישגים שלנו העולם עדיין גברי, הכלכלה עדיין גברית, הרפואה עדיין גברית. אני חיה במסגרת הכי פמיניסטית, עם ששי הקיבוצניק, שאביו עשה תורנויות כמטפלת ואמו במפעל, אבל כשזה מגיע לנקודה התחתונה, נכון שהוא יקנה חלב, אבל אני צריכה לדעת ולהגיד שאין חלב.

"אני עומדת על זכותן של נשים להישאר בבית ולגדל את הילדים אם זה מה שהן רוצות, אבל אם הן יוצאות לעבודה, שירוויחו אותה משכורת".

מיתוג עצמי בעידן המהפכה

"המיתוג הדיגיטלי שלי חלקי. יש לי פייסבוק, אבל אני לא ממש פעילה. אני 45 שנה על הבמה, כבר התמתגתי מזמן. אני תוצר של עשייה שמביאה מיתוג ולא של מיתוג שמביא עשייה.

"אני מפעילה את העמוד שלי בפייסבוק, קצת מתעדכנת דרכו, לפעמים משתפת במאמרים מעניינים, אבל כבר לא כותבת פוסטים. יש שם הרבה אלימות ולא בא לי להשתתף במשחק. אני נכנסת כמעט כל יום, בררנית מאוד באישור החברים שלי. יש לי מעט. פייסבוק גוזל הרבה זמן ואני חושבת שצריך לעשות חלוקת זמן, אחרת זה שואב אותך. צריך שיישאר זמן לחיים האמיתיים. כל חיי לא צילמתי דברים, כי אז אתה מוציא את זה מהחיים האמיתיים. כשאתה עוצר כדי לצלם, אתה מפסיד את החוויה. אני מעדיפה את החוויה על התיעוד, יש מעט תמונות של המשפחה ומעט סרטוני וידיאו של הילדים. כל חכמת החיים מתמצה ביכולת לחיות את הרגע הנוכחי ואת זה אנחנו מאבדים כשאנחנו מתעדים ומשתפים ברשתות. צריך לחיות את הרגע עכשיו".