האם יש גבול ליכולת האתלטית האנושית?

היכולות הנוכחיות של הגוף האנושי אולי מקרבות אותנו לשיא, אבל הטכנולוגיה עוד עשויה לשנות את הגוף שלנו - וגם את השיאים שנשיג בתחרויות הספורט הבאות

האצנית איינה אלמז  / צילום: רויטרס
האצנית איינה אלמז / צילום: רויטרס

תחרות הריצה למרחק של עשרת אלפים מטר לנשים הייתה אחת המדהימות באולימפיאדת ריו, שהסתיימה בתחילת השבוע. האצנית אייאנה אלמאז שברה את השיא העולמי ב-14 שניות שלמות, אבל לא רק היא הגיעה להישג מרשים - גם האצניות במקומות השני והשלישי שברו את השיא האולימפי.

עד למקצה הזה, חמש נשים בלבד הצליחו לרדת מתחת ל-30 דקות במירוץ הזה. אלמאז השלימה את הריצה בתוך 29:17:45 דקות. רק לפני כ-40 שנה השיא בריצה זו לנשים עמד על 32 דקות. סמים או לא סמים? השאלה הזאת מעניינת פחות מהשאלה אם שיאים אולימפיים ימשיכו להישבר לנצח. הרי אפילו סמים מנצלים את היכולות הקיימות של הגוף, ולגוף הזה ודאי יש איזה גבול. לעולם לא נוכל לרוץ במהירות של רכבת או של מטוס, אבל עד כמה אנחנו קרובים לקצה גבול היכולת האנושית?

ד"ר רון גולן, רופא ספורט ופיזיולוג מאמץ, יו"ר החברה הישראלית לרפואת ספורט בהסתדרות הרפואית (הר"י), מפנה את תשומת לבנו לכך שהביצועים הספורטיביים ברוב התחומים משתפרים באופן קבוע מאז 1900, ושיטות אימון מתקדמות, טכניקות ביצוע משופרות ובגדי ספורט מעולים מספרים רק חלק מהסיפור. גולן צפוי לדון בנושאים אלה ואחרים בכנס הבינלאומי והפוסט-אולימפי של החברה לרפואת ספורט, שייערך היום (ה') בקריית שדה התעופה.

ד"ר מארק דני, ביולוג מאוניברסיטת סטנפורד, ארה"ב, וחובב ריצה, פרסם ב-2008 מחקר הבוחן גבולות מוחלטים למהירות בבעלי חיים. ד"ר גולן מספר שבאותו מחקר הוא ניתח שיאי אתלטיקה קלה של בני אדם אל מול תוצאות מרוצי סוסים בארה"ב ומרוצי כלבים בבריטניה, בניסיון להבין ולכמת את קצב שבירת שיאי העולם בספורט. הוא הגיע אז למסקנה שבמרתון נשים השיא קרוב, אך במרתון גברים עוד יש מקום לשיפור. "הנתונים שלו הראו ירידה מתמדת ואף השטחה (פלאטו) בקצב שבירת השיאים", אומר ד"ר גולן.

אכן, בכמה תחומי ספורט ישנם שיאים שעומדים בעינם זה עשרות שנים, למשל במקצועות כמו הדיפת כדור ברזל, יידוי פטיש (גברים) וזריקת דיסקוס. ההערכה היא שהידוק הפיקוח על נטילת סמים ממריצים הוא שעצר ואף הסיג את הישגי הספורטאים בתחומים הללו ואולי חשף ביתר שאת את מגבלות הגוף האנושי.

אחת המגבלות קשורה במונח VO2Max - "הספק אירובי מרבי". מדובר בערך המבטא את יכולתן של מערכות הריאה, הלב, כלי הדם והשרירים לקלוט, להעביר ולנצל חמצן בשרירים הפעילים. ככל שהערך הזה גבוה יותר, כך ההספק האירובי המרבי גבוה יותר ומייצג "מנוע אנושי" חזק יותר, אומר גולן, אולם היום ידוע שהערך הזה נשאר לרוב קבוע לאורך שנות שיא הקריירה של ספורטאי מסוים והסיכוי לשפרו באופן משמעותי בכלים הידועים כיום הוא נמוך.

מגבלה אחרת היא יכולת התפקוד בתנאי חמצת גבוהה בדם. ישנם ספורטאים שהגוף שלהם מצליח לסלק או לעבד טוב יותר את החומצות הנוצרות בשריר (וגורמות כאבים ועייפות השריר), ולכן עמידים יותר בשלבים אינטנסיביים יותר של המירוץ, כגון בספרינט לקראת הסיום.

וגם המוח משחק כמובן תפקיד. ד"ר גולן מצטט מחקר דרום-אפריקאי ברצים קנייתים, שפורסם לפני כשנתיים בירחון לפיזיולוגיה שימושית (JAP), שמצא כי רצים אלו מצליחים לשמר רמת חמצון גבוהה יותר במוח בזמן מאמץ מרבי. מחקרים קודמים הראו שירידה בחמצון באזור במוח האחראי על בקרת תנועה וקבלת החלטות מלווה בירידה בפעילות העצבית באזור זה. אם אמנם הפעילות באזור זה במוח נחלשת מהר יותר ברץ אירופי לעומת קנייתי, יכול הדבר להסביר את היתרון שיש לקנייתים.

לפי תיאוריית "המושל המרכזי" של פרופ' טים נוקס, המוח מתרגם את ההיחלשות הזו בפעילות המוח לתבנית המתריעה מפני כשל מערכתי ומבצעת "הפחתה רצונית" ברמת הפעילות העצבית ועקב כך גם ברמת הביצוע. אצל אירופאים, כאמור, זה קורה מוקדם יותר. זמן תגובה עצבי גם הוא רכיב שכנראה לא ניתן היום לשפר ללא אמצעים כימיים. הוא תלוי במהירות ההולכה העצבית, שהיא קבועה פחות או יותר.

נראה שהמגבלה האנושית תלויה באינטראקציה של רכיבים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, ולא ברכיב אחד. היכן נמצא האדם בעל שילוב היכולות האידיאלי? הגלובליזציה חושפת יותר אתלטים פוטנציאליים לקיומה של האולימפיאדה ומעלה לכאורה את הסיכוי למצוא אותו בגיל מוקדם יותר ולאמן אותו כראוי, אבל את השיאים שהושגו ניתן לפרוץ עד גבול מסוים.

בן אדם, הדור הבא

ועכשיו תמחקו את מה שטענו עד כה, כי הרי גם יכולות הבסיס ניתנות לשינוי. אם יש משהו שהרפואה המודרנית הוכיחה לנו הוא ששום דבר בגוף האנושי איננו קבוע כשמכניסים למשוואה את הטכנולוגיה.

קודם כול, בואו לא נשכח את הסמים. אלה אמנם אינם משנים עדיין את הגנטיקה של האדם, אולם הם יכולים לגרום לגנים קיימים לפעול באופן עוצמתי יותר ולייצר יותר מהחלבון שאותו גן נוטה לייצר. חלבונים כאלה יכולים למשל לבנות יותר כוח שריר אצל ספורטאים העוסקים במקצועות הדורשים זאת.

ברצים וברוכבים למרחקים ארוכים שזקוקים לאו דווקא למאסת שריר גדולה אלא לשיפור בכושר נשיאת החמצן וחמצונו בשריר, ניתן להוסיף באופן מלאכותי הורמון אריתרופאטין (EPO) האחראי לייצור כדוריות דם אדומות, וכך לאפשר לאותה כמות דם לשאת חמצן רב יותר ולשפר את ה-VO2max, כפי שעשה לאנס ארמסטרונג בחלק ממרוציו.

ד"ר גולן מציג גם את טענתו של פרופ' פיטר ואיאנד, פיזיולוג מאוניברסיטת Southern Methodist בדאלאס, ולפיה ניתן לשפר את הביצוע גם במיטוכונדריות, אותם איברונים בתאים האחראים על ייצור האנרגיה. נפח המיטוכונדריות באדם עם כשירות אירובית ממוצעת הוא כ-2% מנפח התא ועולה ל-4% באתלטים מאומנים. ביונק דבש, לעומת זאת, נפח המיטוכונדריות מגיע ל-40% מנפח התא. אז איך יתקרבו בני האדם ליונקי דבש מבחינה אנרגטית? באימונים מפרכים יותר, או בהנדסה גנטית.

מבחינה תיאורטית, ניתן להכניס גנים של יונק דבש לגנום של בני האדם. הטכנולוגיה כבר קיימת. האם התוצאה תהיה זו שאנחנו רוצים בה? אנחנו לא יודעים. האם זה יהיה חוקי? נראה שלא, אבל זו תהיה הרחבה של היכולת האנושית.

כבר היום אין לאיש ספק שספורטאים הם שונים גנטית מלא-ספורטאים, וחלק מהשינויים הללו כבר אותרו. קחו למשל את ההבדל בגן האחראי לייצור חלבון אנגיוטנסין הקשור לבקרת לחץ הדם ומאזן המלחים בגוף. מוטציה ייחודית בגן זה מופיעה רק ב-18% מכלל האוכלוסייה, אבל ב-40% מספורטאי עלית במקצועות הכוח. מה יקרה כאשר יושתלו גנים כאלה בספורטאים שהם ממילא מוצלחים מסיבות אחרות, אבל אין להם המוטציה הזאת? יכול להיות שהיכולת הכוללת שלהם בספורט הכוח תגדל.

לדברי ד"ר גולן, דויד אפשטיין, מחבר הספר "The Sports Gene: Inside the Science of Extraordinary Athletic Performance" (2013), טוען שהסיבה העיקרית שעדיין לא עושים זאת היא שהסימום הקונבנציונלי יעיל דיו.

תאי גזע הם תאים שיכולים להפוך לכל תא בגוף. בטכנולוגיה זו ניתן להשתמש, תיאורטית, כדי לשתול רקמות חדשות בגוף, למשל רקמות שריר משופרות. או שניתן לרפא מהר יותר פציעות ספורט או שחיקה.

נזכיר בהזדמנות זו גם את האצן הביוני (והרוצח המורשע) אוסקר פיסטוריוס, שרץ ברגליים מלאכותיות. כל עוד פיסטוריוס רץ באולימפיאדת הנכים, לא עורר העניין שום בעיה, שכן הוא נחשב בעל מגבלה לעומת הרצים בעלי הגוף השלם. אולם בשלב כלשהו הוא החל לעקוף אותם. הוא זכה במדליה באליפות העולם ובמקום ה-16 מתוך 51 באולימפיאדת 2012 בלונדון, ואז עלתה השאלה אם הרגליים שלו נותנות לו יתרון לא הוגן, וכיצד בכלל יש להתייחס אל גופו בעל הגפיים המלאכותיות? האם זהו גוף אנושי?

ואולי ישנה סיבה נוספת לכך ששיאים נשברים, והיא פסיכולוגית דווקא. האצן ברוס טולוה העלה בספרו "Tulloh on Running" את הסברה ששיאים נשברים כי ספורטאים עובדים בכל שנה יותר ויותר קשה כי המטרה היא להגיע ולשבור את השיא - של עצמם, של המדינה, של העולם. הם עובדים מספיק קשה כדי לשבור את השיא הנוכחי, והשיא הוא מטרה שמושכת אותם להשקעה כמעט לא אנושית. אך מעבר לשיא, אין מטרה מספרית מוגדרת, ומתוקף כך המוטיבציה יורדת מעט, בעיקר בהתחשב במאמץ האדיר המושקע בכל פרומיל של שיפור.