פרשת אלאור אזריה היא דוגמא קלסית למקרה בו לוקחים מקרה פשוט ומעצימים אותו ללא הכר. הפרשה החלה עם הסרטון מזירת הפשע. כל הקביעות של השופטים בהרשעת אזריה הן למעשה תשקיף של מה שרואים ושומעים בסרטון בצורה הברורה ביותר.

בשביל לדעת מה קרה שם, לא היה צורך בעדויות, מומחים, עורכי דין. מהסרטון עלה בצורה ברורה כי אזריה הרג בדם קר מחבל שכבר לא היה יכול להזיק לאיש. כל מה שקבע בית הדין הצבאי - הכול היה בסרטון. אם כבר, אז עשו לאזריה הנחה גדולה שלא האשימו אותו ברצח.

הטפילים הרגילים

אבל אז התלבשו על העניין הטפילים הרגילים שעטים על מקרים כאלה. אלה שחיים מפרשיות שאפשר לבנות עליהן הון פוליטי ופרסומי. במקביל יצאו לפעולה אנשי אספסוף האינטרנט הימניים והתלהמו כדרכם בלי שמץ של התחשבות בעובדות. הם הרי רואים עצמם פטריוטים, האספסוף הזה, ואולי הם באמת לא מבינים איך אפשר להעמיד למשפט, לא כל שכן להרשיע, חייל שהרג ערבי, ועוד מחבל, ולא משנה מה היה מצבו. מה פה לא בסדר, נהם ההמון הפרימיטיבי.

להיות פטריוט אמיתי

בא בית הדין והסביר בלשון רהוטה מה לא היה בסדר. והוא קבע כי גרסתו של אזריה אינה אמינה; ודחה את חוות-דעת המומחים שבאו להגנתו, כדי לעזור לו.

האם עכשיו האספסופים והמתלהמים מהימין יירגעו? האם יש סיכוי שהם יבינו שלהיות פטריוט זה לא להניף דגלים ולצרוח "ביבי מלך ישראל" או "מוות לערבים"? להיות פטריוט אמיתי זה קודם כל לדבוק בחוק, לכבד את מי שמקיים אותו ולהוקיע את מי שעובר עליו. האם יש סיכוי שעטופי הדגלים יבינו זאת? האם הם בכלל רוצים להבין?

האספסוף, לא התקשורת

אם יש לי ביקורת על פסק הדין, זה בקטע של התקשורת. השופטים אמרו שהם פסקו על-פי החוק, והדגישו כי לא הושפעו מהתקשורת. אלא שלא התקשורת הייתה הגורם העיקרי שניסה להשפיע. גם היא, כמובן. אבל בעיקר אספסוף הרשתות ה"חברתיות". חשוב להתייחס אליהם, ולא תמיד להפנות ביקורת אוטומטית אל התקשורת. התקשורת אמנם מביעה דעות, אבל היא לא מאיימת ברצח, בהתנכלות, והיא לא מקללת אנשים ומשפחות שלמות בצורה הגסה ביותר. והכול רק מפני שהם חושבים אחרת. רק מפני שהם דבקים בעובדות ובחוק, ערכים שאספסוף בדרך-כלל אינו מכיר בהם.

שופטים ללא חת

מגיע לשופטים יישר כוח גדול - וזה מה שכל-כך לא בסדר. הרי הם עשו את עבודתם נאמנה, אבל במציאות שנוצרה אצלנו זה לא מספיק. צריך גם להיות מסוגל לעמוד מול האספסוף ופוליטיקאים המצטרפים אליו.