רשות החשמל לא תגדיל מכסת החשמל בתחנות הידרו-אלקטריות

ייצור חשמל ממים אמנם יקר יותר, אך הוא מאפשר אגירה בהיקפים גדולים, ובטוח יותר במקרה של התקפת טילים על ישראל

תחנת אגירה שאובה בגלבוע / צילום: אלבטרוס
תחנת אגירה שאובה בגלבוע / צילום: אלבטרוס

מליאת רשות החשמל מתכוונת לדחות ביום חמישי הקרוב את ההחלטה על הגדלת מכסת ייצור החשמל באגירה שאובה, העומדת על 800 מגה-ואט, אף שהתוכנית הלאומית להפחתת פליטות המליצה על מכסה של 1,200 מגה-ואט. החלטת הרשות נתמכת גם בתוצאות ישיבה שהתקיימה לפני כשבועיים בלשכת שר האנרגיה, יובל שטייניץ, ובה הוחלט להמתין למחקר של חברת החשמל על הצורך בפרויקטים נוספים של אגירה שאובה, שיהיה מוכן במחצית השנייה של 2017.

בשבוע שעבר דחה בג"ץ עתירה של אלומיי קפיטל, יזמית פרויקט אגירה שאובה במנרה, נגד הארכת מועד הסגירה הפיננסית של הפרויקט המתחרה בכוכב הירדן ב-5 חודשים, מסוף אוגוסט האחרון ליום שישי הקרוב. אלומיי קפיטל, של שלמה נחמה, חמי רפאל ורן פרידריך, טענה שההארכה ניתנה ללא סמכות. שני הפרויקטים הם לייצור חשמל בהספק של עד 340 מגה-ואט, ומכיוון שבגלבוע נבנה בימים אלה פרויקט בהספק של 300 מגה-ואט, רק לאחד משני הפרויקטים הגדולים השניים יש מקום במסגרת האסדרה.

אלומיי, שהשקיעה עד כה בפרויקט מנרה סכום שנאמד ב-50 מיליון שקל, עלולה לאבד לחלוטין את הרישיון המותנה שלה - המאפשר לפרויקט לעבור לדיון בות"ל - אם רשות החשמל תהפוך שימוע שהוציאה ביולי האחרון להחלטה מחייבת. בשימוע נכתב כי ברגע שאחד הפרויקטים הנמצאים בפיתוח יגיע לסגירה פיננסית, ובעקבותיה לאישור תעריפי, יבוטלו מיידית הרישיונות המותנים של הפרויקטים האחרים, אם ההספק שלהם מוביל ליותר מ-800 מגה-ואט בסך הכל. דיון על הנושא צפוי בחודשיים-שלושה הקרובים, ואם שופטים על פי התנהלות הרשות בנושא הרישיונות המותנים בתחום האנרגיה הסולארית, הרישיון אכן יבוטל.

ל"גלובס" נודע כי אף שהפרויקט בכוכב הירדן, של תהל וקרן נוי, לא ישיג סגירה פיננסית עד סוף שבוע זה, רשות החשמל צפויה לתת לו ארכה נוספת לסגירה, גם אם הדבר ייעשה בדיעבד. במקרה כזה צפוי המאבק המשפטי להימשך, משום שאלומיי תגיש עתירה נוספת לבג"ץ.

לאגור חשמל בהיקפים גדולים

פרויקטים של אנרגיה שאובה הם למעשה תחנות כוח הידרו-אלקטריות, שבהם נפילת מים מגובה מניעה טורבינות המייצרות חשמל. בעולם קיימים שלושה סוגים עיקריים של תחנות כוח הידרו-אלקטריות: תחנות המשתמשות במים מהטבע, הנאגרים באמצעות סכרים; תחנות המשתמשות במים מהטבע וגם במים שנשאבים ממאגר תחתון למאגר העליון; ותחנות המשתמשות רק במים שנעים במחזוריות מהמאגר העליון לתחתון ובחזרה.

להקמה עצמה יש עלויות סביבתיות, אולם אחריה הסוג הראשון מייצר אנרגיה נקייה לגמרי, ואילו תחנות כוח מהסוג השני והשלישי צורכות אנרגיה רבה להעלאת המים - לא פעם אנרגיה רבה יותר מהאנרגיה המיוצרת במתקנים. בהיעדר נחלים גדולים מספיק בישראל, כל המתקנים המתוכננים בארץ כרגע הם מהסוג השלישי.

למרות הצורך בהעלאה יזומה של המים למאגר העליון, יש שני טיעונים חזקים בעד הקמת מתקני אגירה שאובה. הטיעון הראשון הוא יכולתם לאזן את המערכת בטווח של עשרות שניות במקרה של נפילת טורבינות, או של צניחת הייצור במתקני אנרגיה מתחדשת, כמו במקרה של מעבר עננים מעל שדה סולארי.

טיעון שני הוא היכולת לאגור חשמל בהיקפים גדולים, באמצעות שימוש בעודפי חשמל זולים, בעיקר בלילה, כדי להעלות מים למאגר העליון, שיכולים לשמש לייצור חשמל במהלך שעות העומס.

השאלה אם החשמל המיוצר בתחנות ההידרו-אלקטריות הללו בשעות העומס הוא זול או יקר שנויה במחלוקת, ומושפעת משאלות כמו מהו אורך החוזה של המתקן מול המדינה - 20 שנה, כפי שמחשבים ברשות החשמל, או 50 שנה, כפי שטוענים היצרנים בתחום שצריך להיות, בהתחשב באורך החיים המופלג של המתקנים.

אחת המגבלות בביצוע התחשיבים של תחנות כוח באגירה שאובה היא מודל התשלום להן, שאינו נבנה מעלות לקילו-ואט שעה אלא מתשלום של 7 אגורות לכל קילו-ואט זמין מדי שעה (כלומר, 23.8 אלף שקל לכל שעת "כוננות" של מתקן בעל הספק של 340 מגה-ואט). בזמן פעילות מקבלות התחנות את תעריף התעו"ז (תעריף עומס וזמן) הרוחבי בכלל המשק, שמחירו גבוה בשעות העומס ונמוך בשעות השפל.

ברשות החשמל מתייחסים לעלויות ההקמה של מתקני האגירה השאובה כאל טיעון נגדם. במנרה ובכוכב הירדן מדובר על עלות של כ-2 מיליארד שקל לכל מתקן של 340 מגה-ואט, זאת לעומת כ-1.3 מיליארד שקל להקמת מתקנים סולאריים באותו הספק (עלות שצפויה לרדת בשנים הקרובות). על פי נתוני ההקמה של תחנת הכוח של דליה אנרגיות בצפית, שעלותה הסתכמה ב-4 מיליארד שקל להספק מותקן של 900 מגה-ואט, עלות הקמת תחנה כוח בגז של 340 מגה-ואט היא 1.5 מיליארד שקל. נתונים דומים צפויים להירשם בתחנת הכוח IPM באר טוביה, שבהשקעה של 2 מיליארד שקל תהיה בעלת כושר ייצור של 430 מגה-ואט.

"סותרת את מדיניות הממשלה"

בתגובה לשימוע של רשות החשמל מיולי האחרון כתב מנכ"ל איגוד חברות האנרגיה הירוקה, איתן פרנס, לרשות, כי "החלטת הרשות מפתיעה, שכן היא סותרת את מדיניות הממשלה... בפני משרד האנרגיה מונחת כבר למעלה משנה מסקנה מגובה בעבודה מקצועית, לפיה יש להגדיל את המכסה למתקני האגירה השאובה. משמעות החלטת הרשות תביא לפגיעה אנושה ביזמות בתחום, שכן מדובר ב'תמרור עצור' לכל מי שמתכוון לפתח מתקן אגירה נוסף מעבר למכסה הקיימת... עתה יידע כל יזם כי השקעתו תרד לטמיון".

פרנס, שארגונו מייצג כ-105 חברות בתחומי האנרגיה המתחדשת וההתייעלות האנרגטית, אומר כי המכסה של 800 מגה-ואט נקבעה בשנת 2011, כשכושר הייצור במשק עמד על מעט יותר מ-10 ג'יגה-ואט, בעוד שכיום כושר הייצור עולה על 15 ג'יגה. לדבריו, משום שבעולם מקובל שהזמינות המיידית של מתקנים הידרו-אלקטריים עומדת על 8%-10% מכושר הייצור הכולל, כך יש לעשות גם בישראל. "במונחי 2016 יש להגדיל את המכסה לאגירה שאובה ל-1.3 עד 1.6 ג'יגה-ואט", הוא אומר.

סיבה נוספת שמעלה פרנס להגדלת המכסה היא הוויתור על האגירה בפרויקטים תרמו-סולאריים, שהפכו יקרים מאוד, ולא ניתן להם תחליף עד כה. סיבה שלישית היא הצמיחה המשמעותית שכבר החלה ותתחזק בעשור הקרוב בהיקף הייצור של חשמל מתחדש, שמחייבת פתרונות אגירה שיכולים לאזן במהירות את המערכת כשתפוקת החשמל המתחדש צונחת; וכן אגירה של עודפי ייצור בימי שמש חמים ובימים בהם יהיה ייצור בהיקף נרחב של אנרגיית רוח (ברשות החשמל אומרים כי החסמים בתחום יוסרו בקרוב).

ויש סיבה נוספת, המופיעה בנייר אסטרטגיה של המכון למחקרי ביטחון לאומי תחת הכותרת "ביטחון מערכת החשמל בישראל": "החלקים הקריטיים של תחנה זו - הגנרטורים שהם גם המשאבות - נמצאים במעבה האדמה, ואינם חשופים לפגיעות קינטיות (טילים ורקטות). יכולתן של תחנות אלו להגיב לפגיעה חיצונית ולהיכנס לפעולה מחדש היא מהירה במיוחד". משום שישראל היא אי אנרגטי, וצינורות הגז שלה עלולים להיות לא פעילים במלחמת טילים, סבורים במכון למחקרי ביטחון לאומי שאגירה שאובה היא פתרון אסטרטגי.

בנייר, שפורסם במרץ 2016 בהובלת ד"ר דן וינשטוק, שהיה ראש מינהל החשמל במשרד האנרגיה, ומאיר אלרן, חוקר בכיר במכון, נכתב עוד: "תחנות כוח בהספק מותקן נמוך ברשת המתח הגבוה, מאופיינות בדרך כלל על ידי יישומה של טכנולוגיית המנועים. למנוע יכולת טכנולוגית חשובה ביותר, המתבטאת ביכולת להגיע למלוא תפוקת הייצור בתוך שתי דקות, בעוד שהזמן הנדרש עבור הטורבינה המוצלחת ביותר להגיע למלוא תפוקת הייצור הוא לפחות 15 דקות. רק לטכנולוגיית ייצור חשמל באגירה שאובה יכולת כניסה מהירה יותר לייצור חשמל, (גם אז מדובר למעשה באגירה ולא בייצור)".

"יקרה יותר ב-20 מיליון שקל"

ברשות החשמל מודעים לכך שפרויקטים באגירה שאובה אורכים כעשור מתחילת התכנון ועד סיום הביצוע והחיבור לרשת, ולכן מתכוונים לבחון את עמדתם שוב בשנים הקרובות. עם זאת, ברשות סבורים כי המכסה הקיימת תספיק לכל צורכי המשק עד שנת 2025, ולכן ניתן להמתין מעט עם החלטות שהמשמעויות שלהן נמדדות במיליארדים.

אל טיעוני התמיכה באגירה שאובה מתייחסים ברשות כאל טיעונים אנכרוניסטיים מעט, המתייחסים לעולם האתמול. גישה זאת מבוססת על אופטימיות גדולה בנוגע לתוצאות ההשקעות העצומות של תעשיית הרכב בטכנולוגיות של אגירת חשמל בסוללות ליתיום, בין אם לשוק הפרטי - סוללה לכל בית, שעשויה להתמלא גם ממתקנים ביתיים של אנרגיה מתחדשת - ובין אם סוללות שישמשו לקוחות תעשייתיים ויתנו פתרונות לאזורים גדולים.

מרשות החשמל נמסר בתגובה: "הרשות בחנה את ההתאמות הנדרשות במשק החשמל כדי לאפשר כניסת אנרגיות מתחדשות בהיקף רחב. מהבחינה עלה צורך לשלב במשק מתקנים גמישים שיתנו מענה לשינויים ביצור הנובעים מהאנרגיה הסולארית. ניתן לתת מענה לגמישות הנדרשת הן באמצעות אגירה שאובה והן באמצעות פיקרים, ובעתיד גם סוללות. מהניתוח עולה כי הקמת האגירה השאובה יקרה בכ-20 מיליון שקל לשנה לעומת חלופות אחרות. לאור ניתוח זה, הרשות צפויה להמליץ לשר שלא להגדיל לעת עתה את מכסת האגירה השאובה, ולהמשיך לבחון את התועלות של האגירה לעומת חלופות אחרות".