המלחמה שישראל לא רוצה בה

"הקפדתי תמיד להיות ראשון. להיות זה שסורק את הדירות לפניהם. שאם מישהו ימות זה יהיה אני", סיפר מפקד המחלקה הצעיר מגבעתי על הקרב בתל אל-הווא. "אמרתי להם: 'מי שרוצה למות שיבוא איתי עכשיו'. הציטוט לקוח מעיתון צה"ל, "במחנה", מינואר 2009, כמה ימים לאחר הפסקת האש במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. למ"מ הצעיר קוראים בניה שראל. חמש וחצי שנים לאחר שיצא בשלום משכונת תל אל-הווא בעזה, ייהרג בניה שראל במבצע אחר, "צוק איתן", ביום שישי השחור ברפיח.

כאשר שורות אלה נכתבות, ישראל שותקת באשר לשאלה האם הכניסה של בניה שראל, ז"ל, וחבריו מגבעתי הייתה הפעם האחרונה שצה"ל נכנס לשכונה העזתית תל אל-הווא, בדרום-מערב עיר הבירה של חמאסטן, לא רחוק מהים. התיאורים של החמאס מציתים את הדמיון: חוליה קטנה, מאומנת היטב, מגיחה בחסות החשיכה מהים של עזה. שכונה צפופה, בתים של שמונה קומות. "כמו פתח-תקווה", תיארו חיילי גבעתי ב"עופרת יצוקה" את שכונת תל אל-הווא. החוליה המאומנת, שחודרת לשכונה שמונה שנים אחרי עופרת יצוקה, מאתרת בלא להתגלות את בכיר החמאס מאזן פוקהא, יורה בו ארבעה כדורים מטווח אפס מאקדחים עם משתיקי-קול, ונסוגה בחזרה לים, שם היא עוזבת את הרצועה. איש לא ראה. איש לא שמע.

אם אכן שלחה ישראל יחידת קומנדו מובחרת לבצע חיסול כזה, באמצע שכונת מגורים עזתית, הרי שמדובר בתעוזה ובלקיחת סיכון שכמוהן לא ראינו בעזה בשנים האחרונות. כאשר חוסל רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, בנובמבר 2012 ברחוב עומאר אל-מוכתאר בעזה, קבעו פרסומים בחו"ל שמדובר בטיל ששוגר ממל"ט (מטוס ללא טייס). החיסול הזה הוביל למבצע "עמוד ענן", שרק בעקבות לחץ מצרי של הנשיא המצרי דאז, מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים על החמאס, נסגר אחרי שמונה ימים, בלי שצה"ל ייאלץ להיכנס קרקעית לרצועה.

אם היה זה חיסול כחול-לבן של מאזן פוקהא, הרי שהוא טומן בחובו את פרדוקס הפעלת הכוח הישראלי הקלאסי ב-2017: כל ניסיון להפעיל כוח כדי לתחזק הרתעה ולסכל איומים עתידיים, טומן בחובו גם את הסיכון שבמרחק טעות או שתיים, אותה פעולה בדיוק רק תקרב את המלחמה שישראל לא רוצה בה, ונוגדת את האינטרסים שלה.

כך בסוריה, בתקיפת שיירת הנשק לחיזבאללה ששיאה בירי טיל החץ לעבר טיל הנ"מ הסורי; כך בחיסול המיוחס לישראל, בינואר 2015 בגולן, של שורת בכירים בחיזבאללה, סוריה ואיראן, שסופה במטח טילים נגד טנקים נגד השיירה של גבעתי בהר דב; וייתכן שכך גם בחיסולו של פוקהא בעזה בסוף-השבוע האחרון.

ניתן להעריך, כי מי שהורה על החיסול שקל היטב את המשוואה הזו. מאז שנות ה-70, אז הורתה רה"מ דאז גולדה מאיר למוסד, לחסל את מחבלי "ספטמבר השחור" מחוללי טבח מינכן, מדיניות החיסולים הישראלית אינה עוסקת בנקמות, אלא בסיכול פשעי עתיד.

בשבוע שעבר הזהיר ראש השב"כ, נדב ארגמן, בוועדת חוץ וביטחון מפיגועים משמעותיים שמתכנן חמאס להוציא מהגדה, לקראת הפסח. זה בדיוק היה התפקיד של פוקהא.

בסקירה של ארגמן התחבאו עוד כמה נתונים: 1,035 פעילי חמאס בשטחים, ו-114 חוליות חמאס בשטחים, נעצרו ב-2016 לפני פיגועי התאבדות וירי, פיגועים מהסוג שהדחקנו מאז האינתיפאדה השנייה.

"מטה הגדה" שהקים פוקהא, במקור מהכפר טובאס שבאזור ג'נין, לאחר שגורש לעזה ב"עסקת שליט", היה אמור להחזיר אותנו לימים השחורים של ראשית המילניום. החמאס מתלבט כעת מה לעשות. על אף שהוא שיקם את כוחו הצבאי, ניכר שהחמאס לא ממהר ללכת לסיבוב חדש וחסר תוחלת. יהיה לו הרבה יותר נוח להגיב באמצעות פיגוע שייצא מהגדה לעורף הישראלי, או לנסות לייצר משוואה של "עין תחת עין", בחיסול בכיר ישראלי בדגש על בכיר ביטחוני.

ייתכן שהחיסול הנועז בעזה ישבש את תוכניות הטרור מהגדה לפסח, אך גם יאיץ את תקתוק השעון למבצע "צוק ענן", או "עמוד איתן", בקיץ 2017 ברצועת עזה.

■ הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10