חתימת הסכם עד מדינה עם ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הזריקה אדרנלין לעורקיהם של מתנגדיו, במערכת הפוליטית ובתקשורת. בקבוקי שמפניה וירטואליים נפתחו, חליפות הוזמנו והחגיגה החלה.
מי שבילה מול המסכים בשבוע האחרון ראה עד כמה מתאמצים פרשנים לומר, בחירוק-שיניים, כי ראש הממשלה נהנה מחזקת החפות. היה ברור שרובם אמרו זאת מן השפה ולחוץ, משום שלהערכתם העניינים כבר נחתכו, שהרי "אין עשן בלי אש". חלקם אף לא טרחו לומר זאת, כאילו מדובר בעניין של מה בכך ולא בעיקרון משפטי-מוסרי מהמעלה הראשונה.
ברקע הדברים עומדות ההפגנות השבועיות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שנועדו להפעיל עליו לחץ "לזרז" את חקירות ראש-הממשלה. הפגנות אלה, שאינן נקיות ממוטיבציה פוליטית, הן ביטוי לסטייה של חלקים בחברה הישראלית מעקרונות המשפט והצדק. לראשונה מופעל לחץ ישיר, גס וברוטאלי על אישיות מפתח במערכת המשפט, שמעמדה כמעמד שופט עליון, להאיץ תהליכי חקירה ומשפט.
אחד השלטים הנישאים בהפגנות אלה קובע, כי "נתניהו אשם עד שתוכח חפותו". בכך הופכים המפגינים על ראשה את מערכת הצדק, הגורסת כי אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. מי שאומר אחרת חורג מכללי הצדק הטבעי והורס את שלטון החוק.
המערכת המשפטית יודעת לעבוד
חזקת החפות, המופרת ברגל גסה בימים אלה, היא יסוד מוסד במשפט. התפיסה שלכל אחד עומדת חזקת החפות מניחה שברקעם של כל האינטרסים קיים אינטרס הנאשם, אשר עדיין לא הורשע בדינו. יתר על כן, בחלוקת הסיכונים והאיזונים בחברה חופשית ודמוקרטית, המערכת מעדיפה שלא להרשיע בטעות חפים מפשע, אפילו אם הדבר יגרום לכך שפושעים יתהלכו חופשיים.
הדמוקרטיה הליברלית, בנוסחה המערבי, עברה כברת דרך ארוכה מאז נתלו אנשים בכיכר-העיר לאור מצהלות ההמונים. הפרוצדורה המשפטית המובנית, הסדורה, התהליכית ועתירת הזמן, נועדה להבטיח כי כל נאשם יזכה למשפט צדק, וכי האמת תצא לאור.
לכן, יש לומר למפגינים מול בית היועמ"ש: הרפו מהלחץ והניחו לטחנות הצדק לפעול את פעולתן, גם אם הן איטיות וממושכות. בדומה לכל אזרח, לנתניהו עומדת חזקת החפות, ובהתאם לכך יש לתת לתהליכי החקירה למצות את עצמם עד תום. זאת, באופן מקצועי, הוגן ונקי מלחצים.
צריך לשאול את המפגינים: ממה אתם חוששים? הרי המערכת המשפטית כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת לעבוד. היא העמידה לדין ואף הרשיעה נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים ומפקדי צבא בכירים שסומנו לרמטכ"לות. רובנו מאמינים ביושרם של המשטרה, הפרקליטות והיועץ-המשפטי לממשלה ונאמנותם לשלטון החוק, כמו גם יכולתם לפעול ללא משוא פנים.
כיוון שעסקינן לא בסתם אדם מהשורה, אלא בראש הממשלה, הרי שסטייה מנורמות החקירה והמשפט, תוך חתירה לפסק-דין מהיר, נועדו, כך נראה, להפיל ראש ממשלה מכהן, שנבחר כחוק, מהלך שיביא להפלת הממשלה כולה.
אם המפגינים, לצד אנשי תקשורת ופוליטיקאים, יצליחו להפיל ראש ממשלה\ מכהן, תיסלל בכך הדרך למסלול עוקף בחירות דמוקרטיות, שבו הפגנות רחוב ורוחות מלחמה מהאולפנים, קובעות את הרכב הממשלה.
בדמוקרטיה-ליברלית יש רק דרך אחת להחליף שלטון: "בפתק הבוחר ואך ורק בפתק הבוחר", כמאמרו של מנחם בגין. אמנם יש מקרי קיצון שבהם ראשי השלטון עלולים להימצא חוטאים, ואז קיימת דרך חוקתית ברורה כיצד להפריש אותם מהחיים הפוליטיים. כל דרך אחרת - ציבורית, תקשורתית ופסבדו-משפטית - עלולה לפגוע בלגיטימיות של המערכת הפוליטית, שגם כך נמצאת בסכנה, וגם של המערכת המשפטית. האם זו המטרה הרצויה לשיטתם של המפגינים? האם טוב לסלק את נתניהו, ולעזאזל הצדק, המשפט והדמוקרטיה?
מאז חזר בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, לא נחו ולא שקטו גורמים רבים במאמץ להפילו. קשה להסביר רדיפה זאת רק בנימוקים פוליטיים ואפילו לא אידיאולוגיים. יש כנראה ממד פסיכולוגי ברדיפה זו. כפי שאמר המשפטן אלן דרשוביץ על חקירות נתניהו: "זו פגיעה בדמוקרטיה והפרעה למילוי תפקידם של נבחרי הציבור. מאחורי המהלך נמצאים גורמים בתקשורת: 'יש בו עיסוק אובססיבי כי הם לא יכולים לנצח אותו באופן דמוקרטי'".
אך ברדיפה מסוג זה יש גם מסוכנות רבה. מעבר לאי-כיבוד רצון הבוחר היא עלולה לגרור אותנו לתהום חשוכה שאין ממנה חזרה. יצירת אווירה ציבורית מרשיעה בטרם משפט, תוך לחץ מאסיבי על המערכת המשפטית, בתקווה שתיחלש, היא בבחינת משפט-שדה שעלול להביא לקריסת מערכות. היום זה נתניהו, מחר ראש ממשלה אחר. אין זה משנה. כל מי שנוטל את השלטון שלא דרך הקלפי מסתכן בכך שמחר ראשו יונח על הגיליוטינה, כי זו דרכו של כאוס - הוא אינו מבחין בין אלה שיזמו אותו לבין אחרים.
על המפגינים והמוחים, וגם אחרים שמייחלים לנפילת נתניהו, לשאול את עצמם ביושר שאלה נוקבת: מה יקרה אם יתברר, בסופו של דבר, כי רה"מ איננו אשם? איני מדברת רק על ביטול הרשעתו מחמת הספק, דבר שהוא לגמרי ייתכן, אלא על ביטול כתב האישום מחמת זיכוי מוחלט. זו אפשרות סבירה לגמרי.
אם אכן כך יקרה ונגיע לכך לאחר שהופעל לחץ ציבורי לזירוז הליכי משפט, הרי מעבר לעוול שנגרם לנתניהו האזרח, נוצר מצב של חילופי שלטון ללא בחירות. מה יקרה אז למדינה, לחברה ולמרקם החיים הדמוקרטיים? הרי מדובר בהרס ללא תקנה, והאחריות תיפול על כתפי המפגינים.
ומה נאמר אז לנתניהו האיש, האדם והאזרח, אם יתברר שהוא זכאי? "סליחה טעינו", כאילו דרכנו על רגלו בטעות באוטובוס? הרי מדובר יהיה בעינוי-דין חמור, לו ולמשפחתו, בפגיעה אנושה בחותמו ההיסטורי, ובכתם ענק על הביוגרפיה שלו.
הדמוקרטיה הישראלית הוכיחה עד היום את חוסנה, אבל דומה שאנו עומדים לראשונה בפני משבר ערכי חמור, שבו נטרפו כל הקלפים. כחברה שוחרת צדק אסור לנו להסכים למצב שבו התקשורת, המערכת הפוליטית והרחוב יקבעו סדרי מינהל ומשפט, יזרזו תהליכים ויעקפו פרוצדורות.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.