אני מקווה שהם החליפו את הסדינים", התבדח דיוויד מטלוב כשהוא נשכב בקפיצה נלהבת על המיטה בחדר בית המלון המפואר "שלושת המלכים" בבאזל. זה החדר ההיסטורי שבו שהה חוזה המדינה תאודור הרצל, ושבמרפסתו צולם נשען ומהרהר, במה שהפך לדימוי האייקוני ביותר של התנועה הציונית. במשך חמישה ימים שכנו בבית המלון מטלוב ו-27 מבני משפחתו וחבריו הקרובים - שאותם הוא הזמין כדי לחגוג עמו יום הולדת 50 בסימן הרצל. דמות שהפכה למרכזית בחייו בעשרים השנים האחרונות, כמעט כמו הצל שלו.
מטלוב, 55, עורך דין בכיר מטורונטו, הוא גם האיש בעל האוסף הפרטי הגדול בעולם לפריטי הרצל, המכונים הרצליאנה. כ-5,000 פריטים כלולים באוסף וביניהם מסמכים, תמונות, גלויות, מכתבים, חפצים, מזכרות מכל העולם ומתקופות שונות, וכולם קשורים לחייו של הרצל או לדמותו, ומתויקים בקלסרים ובקופסאות בביתו. כשבתו הצעירה מבין שלוש בנותיו עזבה את הבית לטובת לימודים בקולג', הרחיב מטלוב את הבית והוסיף חדר נוסף שמכונה "החדר של הרצל", כדי שיוכל להכיל את העושר הזה.
- יש פריט שמרגש אותך במיוחד?
"יש לי גלויה של הרצל שהוא שלח לילד שלו, הנס. זאת גלויה עם הדיוקן של הרצל עצמו שעליה הוא חתם וכתב 'ברכות מאבא'. זה כל מה שכתוב ואני מוצא את זה מעניין".
- למה הרצל בעצם כל-כך מעניין אותך?
"יש שתי פרספקטיבות לתשובה: אחת היא שאנשים בצפון אמריקה לא יודעים הרבה על ההיסטוריה של מדינת ישראל, ויש חוסר הבנה. לדעתי, זאת גם אחת הסיבות לשיח השלילי נגד ישראל. כשאני מדבר על הרצל, אני מראה להם שישראל לא נפלה מהשמיים וזאת תוצאה של עבודה רבה, תכנון ומאמצים. האוסף מדגים את זה עם חומר מקורי ומסמכים שנדרשו להקמת המדינה.
"החלק השני שמדהים אותי הוא שהרצל היה בסך הכול בחור שחשב על רעיון משוגע, על מדינה יהודית עצמאית. אז זה היה מופרך ובלתי ניתן לדמיון. הוא החל לדבר על זה וסחף אנשים. כשאני מדבר עם אנשים צעירים על הרצל, אני חושב שזה מעורר גם אותם לרדוף אחרי החלומות שלהם.
"מפעם לפעם אני שומע מאנשים שבזכות הסיפור של הרצל החליטו ללכת על זה - מה שזה לא יהיה - לעשות קונצרט, ללמוד כלי נגינה, לחזור ללימודים. הרעיון הזה של 'אם תרצו אין זו אגדה' מקסים אותי, והאוסף מדגים ומלמד שהרצל היה אדם אנושי כמו כולנו, שלובש כמונו מכנסיים, רגל אחרי רגל. גם הוא לא היה חף מבעיות ובטח לא מושלם. זה מלמד שלכולנו יש את היכולות לעשות דברים נפלאים".
- הוא אולי היה חולם, אבל הוא גם איש רציני למדי, לא רואים אותו מחייך אף פעם.
"נכון, הוא היה עובד קשה. הוא כתב ונסע ברכבות או כרכרות בכל רחבי אירופה כדי להפיץ את המסר. הוא גם היה אמיץ וחכם להפליא. חלק מהדברים שהוא כתב למשל ב'אלטנוילנד' היו על כך שישראל תהיה מדינה עם דמוקרטיה, עיתונות חופשית, תרבות, מדע וחינוך. אלה דברים שהוא צפה.
"היו כמובן גם דברים אחרים שהוא לא צפה, כמו הנאיביות שלו שמדינת יהודים תהיה פתרון לאנטישמיות. היום אנחנו יודעים שהאנטישמיות לא הלכה לשום מקום. הוא גם לא צפה את הבעיות עם השכנים של הישראלים, ושישראל בנסיבות מסוימות תהיה מוחרמת בעולם. אבל אין מדינה בלי בעיות ולהרצל גם היו הבעיות שלו. היה קשה לעבוד איתו, הוא היה שתלטן, הוא הזניח את המשפחה שלו במרדף אחרי החלום והיו לו בעיות בריאות".
- הוא גם היה יפה תואר, וינאי מגונדר וכריזמטי. היום בטח היה נחשב לאייקון אופנה.
"עוד לפני שהעולם ידע מה זה מותג, כמו שאנחנו מכירים היום עם אפל או סטארבקס, הוא כבר הבין שצריך סמלים כדי להדליק את העם היהודי, אז הוא הפך את עצמו לסמל, ושם את הפנים שלו על בולים וכל מיני אייטמים. לאחר מכן, ארגונים ציוניים החזיקו את הדמות שלו בחיים עם הפורטרט שלו, לכן יש כל-כך הרבה דברים לאסוף. הוא גרם לכך שהקונגרס הציוני התנהל ממש כמו תיאטרון וצריך היה להגיע אליו בטוקסידו. הוא הבין את המשמעות של הדימוי ושל הזדמנויות של צילום. הוא הבין שכך אפשר לעורר השראה".
"לא מעוניין למכור"
מטלוב הוא אספן מילדות. לדבריו, כבר בגיל עשר החליט לאסוף בולים ייחודים מארץ ישראל, פריטים של קוקה-קולה, מטבעות וחפצי ספורט והוקי. את האוסף של הרצל החל לאחר פטירת סבו וסבתו, שהגיעו לקנדה מבלארוס ועלו לישראל והתמקמו ברמת גן. "הם היו ציוניים מאוד", הוא מספר. "סבא שלי, גולדי, היה מוכר תפוזים מדלת לדלת כדי לגייס כסף לפלשתינה. היינו נוסעים אליהם לביקורים בקיץ ובדירה שלהם הייתה תמונה של הרצל שתלויה בסלון. כשסבתי נפטרה, ביקשתי את הפורטרט והוא נשלח אליי לטורונטו. לקחתי אותו למסגור מחדש וגיליתי שזה היה פוסטר ש'הארץ' חילק ב-1960, שהייתה שנת יום הולדת מאה להרצל. זה הפך לאייטם הראשון באוסף שלי".
מאז, בשקט ומתחת לרדאר, מטלוב החל להפוך את האוסף למפעל חיים. את הפריטים רכש אונליין, בחנויות לענתיקות כשביקר אצל אחותו בישראל, ודרך אספנים פרטיים שמכרו לו פריט, שניים או שלושה. בשנים האחרונות גם הגיעה "קפיצת המדרגה", כשרכש שני אוספים גדולים של הרצל משני אספנים ישראלים. "התחלתי ב-eBay", אומר מטלוב. "הייתי מקליד הרצל בשורת החיפוש וגיליתי שבכל מצב נתון יש מאות אייטמים מכל העולם, וגם לא מאוד יקרים. אלה יכולים להיות בולים של הרצל ממדינות שונות, מאוסטרליה או אורוגוואי, ומטבעות ממתכת שיצאו בישראל לפני 20 שנה בסדרה מיוחדת. במכירות פומביות בישראל, באירופה או בארצות-הברית, הגעתי לפריטים היסטוריים ונדירים ודברים גם החלו לצוץ ולהגיע אליי. אני לא מפחד להזדהות כאספן של הרצל, ולא עובר שבוע שאני לא מקבל ממישהו מייל בנושא. אנשים שולחים לי תמונות שלהם כשהם מצולמים במרפסת של הרצל".
את הפריטים באוסף הוא מחלק לשלושה גלים היסטוריים: "הגל הראשון הוא פריטים מחיי הרצל ובתקופה שלאחר מותו. הגל השני הוא כשישראל הפכה למדינה עצמאית, אז יצאו סדרות נוספות של פריטי הרצל בגלל שהחלום שלו הוגשם. בעשורים שלאחר מכן הרצל יצא מהאופנה. בשנים האחרונות יש גל נוסף, הוא קול פתאום, הפך להיות הדימוי של הרצל ההיפסטר וחזר לתודעה".
- עולם האספנות סובב גם סביב הערך הכספי של הפריטים. יש לך הערכה כמה שווה האוסף?
"במובן מסוים, זה חסר מחיר כי לקח לי עשרים שנה לאסוף את כל זה, אבל אני מניח שלכל דבר יש מחיר. יש לי מכתבים שהרצל שלח שמוערכים באלפי דולרים, אני יודע על מכתב של הרצל שנמכר במכירה פומבית במאה אלף דולר. הוצאתי עד כה מיליון דולר על האוסף שלי. אני לא רוצה שאשתי תדע את זה, אבל היא לא קוראת עברית, אז אני מעריך שיהיה בסדר. בכל מקרה, אני לא מעוניין למכור, אז אני לא מתעניין יותר מדי בפן הכלכלי של האוסף, פרט לביטוח של כל הפריטים".
- יש פריט אחד שאתה עדיין מחפש?
"אולי, אבל אני לא יודע על קיומו. אני יכול להגיד בביטחון שהאוסף שלי עדיין לא הושלם".
"רק בישראל לא הוקרן"
לא רבים ידעו בקהילת האספנים בישראל על האספן הקנדי, יהודי חם וציוני נלהב, שפועל במרץ, רוכש פריטים ומשנע לקנדה. עד לפני כמה חודשים, אז פנה מטלוב לדיוויד סלע, בעל האתר נוסטלגיה אונליין ומי שמקדם בימים אלו את מפעל "אוצר ישראל" לדיגיטציה של כלל פריטי אספנות הישראליאנה, וביקש ממנו לעזור לו להציג את האוסף בישראל. "האוסף שלו מאוד ייחודי, גם בגלל ההתמקדות שלו בהרצל וגם בגלל השיטתיות שבה הוא פעל להגדלתו", מפרגן סלע.
"אני בהחלט רואה באוסף שלי נכס לאומי של העם היהודי, לכן אני רוצה שאנשים ייחשפו לאוסף שלי", אומר מטלוב. "אני מרגיש שאני הסנדק של האוצר הזה, אני דואג לו ונהנה ממנו, ומזמין קבוצות של תלמידים שמגיעים אליי כדי לראות אותו. כשאומרים בטורונטו 'הרצל', ישר חושבים עליי, וזה מחמיא לי.
"עשיתי עד כה שתי תערוכות בטורונטו והייתה לי תערוכה נודדת לאוטווה. הייתי נלהב לעשות תערוכה בכל מקום. הייתי בקשר עם המוזיאון היהודי באמריקה ובאירופה, אבל לא הייתה היענות. אני מוכן לתת את האוסף שלי בחינם לטובת תערוכה, אבל בינתיים אין מתעניינים בישראל, וחבל, כי זה באמת יהיה העונג שלי".
באפיק אחר, מטלוב הבין שכדי להגיע אל קהל רחב יותר, כדאי שיפיק סרט על החיים המורכבים של הרצל. הוא פנה לאלי טל-אל, גיסו שהוא במאי דוקומנטרי, ותקצב את הפקת הסרט ב-100 אלף שקלים. התוצאה היא "הרצל שלי" (52 דקות), ובו מפגש עם חיי הרצל, הפרטיים והציבוריים, דרך דמויות שונות. טל-אל עצמו נכנס לעשיית הסרט סקפטי למדי, לא מבין מה ההמולה סביב האיש עם הזקן, באופן מסוים אפילו מגחך על האהדה המוגזמת. "כשהתחלתי את הסרט, היה לי קשה להיכנס אליו", הוא מודה. "הרעיון עלה ביום הולדת החמישים של מטלוב כשהוא הזמין אותנו למלון בבאזל. לאחר מכן הוא נתן לי ספרים על הרצל והתחלתי קצת לקרוא על הדמות, ופתאום מצאתי את עצמי נסחף. במסע שלי לגילוי של הרצל הכול קרה במקריות. פגשתי אנשים שנסעו בכל אירופה בעקבותיו, ואני אחריהם. התפלאתי מאוד. אמרתי לעצמי 'מילא דיוויד משוגע לעניין', אבל אז הבנתי שזאת תופעה שאנחנו פשוט לא מכירים".
כך, למשל, הם הגיעו אל יפים ריננברג, שחקן ובמאי תיאטרון, שהושפע עמוקות מהיומן ומכתביו של הרצל . מרואיינת נוספת בסרט היא השחקנית עדי עציון זק, שנקשרה דווקא אל אשתו של הרצל, וגילמה את דמותה במונודרמה "סודה של ג'ולי הרצל".
גם למאה שערים הגיע טל-אל, והופתע לגלות עד כמה הרצל שם דווקא שנוי במחלוקת. "תליתי במאה שערים פוסטר של הרצל וכמעט שברו לי את המצלמה", הוא מספר. "חטפנו מכות וברחנו. לאחר מכן נכנסתי עם אדם חרדי, שא*פשר לי לראיין והבנתי שהם מאשימים את הרצל בשואת היהודים".
- בסופו של הסרט, נדמה שגם אתה נסחף קצת אחרי הרצל, כמו כל המרואיינים שלך.
"חששתי שאהיה כמו דיוויד, אז בזמן עשיית הסרט כל הזמן הייתי עם רגל אחת בחוץ. פגשתי אנשים שמשוגעים עליו, פחדתי שהרצל יכשף גם אותי או משהו כזה. אבל הבנתי מהר מאוד שכדי להבין את הרצל ומה שהוא עשה, חייבים להיכנס לתוך הנשמה שלו ולהבין מי האיש ומה המניעים שלו. תשמעי, הוא עשה נס".
לפני ארבע שנים הסרט הושלם, וטל-אל פנה לערוצי הברודקאסט ולרשות השידור והציע להם לרכוש את הסרט לשידור, ולדבריו, הוא קיבל כתף קרה. "נורא התאכזבתי. בחו"ל הוא הצליח יפה והשתתף בכל מיני פסטיבלים, רק בישראל הוא לא הוקרן. אפילו מוזיאון הרצל לא הגיב לפנייה שלי".
"רלוונטי יותר ממה שחושבים"
השנה תזכה דמותו של הרצל לפרופיל גבוה לאחר ציון 120 שנים לקונגרס הציוני באוגוסט החולף ולקראת שנת ה-70 לעצמאות ישראל. "זה יוסיף לבאזז סביבו", אומר פרופ' אריאל פלדשטיין, המזכיר האקדמי באוניברסיטת בן גוריון, שהתחיל לעקוב אחרי הרצל בשנת 2002 ומאז הוא "מנסה לפצח את החידה ההרצליאנית", כהגדרתו. "איך אני יודע שיש תקופה של באזז על הרצל? כשאני צריך לקנות ספר ישן או ביוגרפיה ישנה שעוסקת בהרצל, אני פונה לאספנים, ומקווה שהצד השני לא ידע שאני חוקר של הרצל כדי שהמחיר לא יקפוץ, כי כשיש באזז סביב הרצל, כמו שיש עכשיו, המחיר של הפריטים עולה. אבל השאלה החשובה היא מה יהיה ביום שאחרי. הרבה שנים דאגתי שהרצל יישאר בתודעה הציבורית כדי לשמור אותו חי, זה כמו מותג שצריך לתחזק כל הזמן".
פרופ' פלדשטיין חתום על מימוש הצוואה השלישית של הרצל, שעסקה בקבורת בני משפחתו, וסוד אפל אפף אותה במשך עשורים. בתוך תיקיית "סודי ביותר" בארכיון הציוני גילה הפרופסור שב-1949 רבנים קבעו פסק הלכה שאוסר על הבאת ילדיו של הרצל - פאולינה, הנס וטרודה - לקבורה בישראל, בשל האופן הטרגי שבו סיימו את חייהם וגם האופן שבו ניהלו אותם. פלדשטיין הזיז הרים, פנה לרבנים והביא לכך שגם הם ייקברו בהר הרצל, וביום העצמאות לפני שבע שנים גם הדליק משואה.
"הרצל הקריב הרבה ושילם מחיר משפחתי", אומר פרופ' פלדשטיין, "אין לי ספק שהוא שאל את עצמו הרבה פעמים מה יוצא לי מזה. כשהוא החל בפעילות, הוא היה בן 36, וכבר היה משפטן, מחזאי ועיתונאי ידוע במצב כלכלי טוב מאוד, המוטיבציה שלו לא הייתה כוח או מעמד. ביומן שלו הוא כותב הרבה פעמים 'אם אני לא אצליח השנה, אני פורש', זה מוטיב חוזר אצלו. אבל בסופו של דבר, אני חושב שהוא הבין את משקל האחריות עליו אחרי הקונגרס הציוני הראשון, אחרי שפגש את העם שלמענם הוא עושה את זה. הוא הבין את גודל האחריות, המחויבות והחשיבות של הפעילות ומבחינה מצפונית ומוסרית הוא כבר לא יכול לעזוב. גם כשתש כוחו והוא רוצה להפסיק, התרחש הפוגרום בקישינב והוא מבין שהוא לא יכול להפסיק את הפעילות למען העם היהודי".
- הרעיונות שלו רלוונטיים לימינו, לדעתך?
"הוא רלוונטי היום יותר ממה שחושבים. אנשים לא באמת מכירים אותו או את הכתבים וההגות שלו. בפועל, התפיסה שלו על מהות מדינת היהודים לא הוגשמה. לכן הרעיונות שלו אלמותיים. הם מחכים שיבוא מישהו ויגשים אותם".
- לא הוגשמה? אבל אנחנו כאן, יש מדינה.
"לא, הרצל לא הוגשם ולא מומש. כולם מהללים את הרצל, אבל לא מכירים את הרעיונות שלו. למשל, העניין הסוציאלי מאוד בולט בחזון שלו כפי שניכר בכתבים. הוא דיבר על דמוקרטיה ליברלית, על שירותי רפואה שוויוניים וחינוך חינם לכולם. אביו היה קפיטליסט והוא ראה איך מעמד הפועלים מנוצל. הוא הקדים את זמנו גם כשאמר שצריך לתת שוויון זכויות לנשים וזכות בחירה. הוא אמר שלא יעבדו בישראל יותר משבע שעות ועל שעות נוספות ישלמו במזומן. הוא דיבר על תרבות ועל בית אופרה בחיפה. הוא בטעות נולד בסוף המאה ה-19. הרצל היה מסתדר מצוין גם במאה ה-21".
עד כמה הרצל אכן רלוונטי למאה הנוכחית, אפשר להיווכח גם בקומדיה המוזיקלית הסאטירית "הרצל אמר!", שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר לפי מחזהו של רועי חן. "הרעיון למחזה התחיל כשקראתי את אלטנוילנד, ספר חובה לאנשים שהם אזרחי מדינת ישראל", הוא אומר. "החלטתי להשתמש בו לצורכי עיבוד. ואז קראתי על החיים של הרצל והגעתי לחלק של המשלחת שיצאה בשנת 1949 להביא את העצמות שלו מבית הקברות בווינה אל ההר שקוראים לו היום הר הרצל. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם ברגע שהם היו מפריעים לשלוותו, הרצל היה מתעורר ושואל את החבר'ה שהרגע הקימו מדינה אם הם קראו את הספר שלו. הוא שואל אם הם בנו את ארמון השלום בירושלים שעליו הוא כותב בספרו, ואם הם ראו את הדגל שהוא צייר, ושמעו את הדעות שלו לגבי דת, חברה, חינוך ותרבות. בחרתי להפגיש אותו עם דור המגשימים של החלום שלו, משום שאלה רעיונות שנוגעים בתמות הכי מעוררות כאן, גם היום".
- ואותו דור לא יודע על מה המזוקן הזה מדבר.
"אין להם מושג מה לעשות כי הם לא קראו את אלטנוילנד, אז הם שולחים יונת דואר לבן גוריון ודי מהר קולטים שמדובר בטיפוס פדנט, ייקה, עם הרבה שאלות. הם מפחדים שהוא יגיע לארץ ויקומם את העם למהפכה. אז הם מושכים זמן עד שחיילת מתוודה ואומרת לו שלא, הם לא קראו את הספר ומבקשים שיקריא להם קצת. אז הוא עושה להם הצגה שמתקיימת על הבמה, ביחד איתם, קצת כמו קוסם או מכשף שיכול להניע גם את התיאטרון לפעולה, ולא רק ארצות ועמים".
- למה דווקא עכשיו גשר נדרש אל הרצל?
"יש התעוררות גדולה אצלנו לעשות דברים שהם מהותיים, רלוונטיים וחשובים למדינה (אחרי "ספר דוד המלך" בתרגומו ו"במנהרה" פרי עטו), וגם אני מצוי באיזה רצף של יצירות שקשורות למדינה. עליתי להר הרצל לראשונה בחיי כשהתחלתי את הפרויקט הזה, שם פגשתי את פרופ' פלדשטיין ואיתו התייעצתי הרבה.
"הרצל היה אדם מעורר השראה מכיוון שהוא ידע שהחלום מעורר אנשים לפעולה ושזה לא נגמר במשהו מתקתק ורחוק. הוא כתב את 'מדינת היהודים' שזה מניפסט שמיועד למי שיש להם כוח לקרוא חזון פוליטי מפורט מאוד. וגם הוא הבין שכדי לפנות לעם ולעשות משהו פופולרי, כדאי שהוא יכתוב רומן, עם סיפור אהבה וחבורה שמטיילת בארץ. וזה באמת רומן רומנטי שנגמר בחתונה ובה קצין פרוסי מתרגש מתינוק ומתחיל להאמין באנושות.
"אני מאמין בכוח של ספרות לשנות את המציאות. הרצל בחר בביטוי של רומן פנטסטי כדי לקדם רעיונות ואנשים לפעולה וזה הצליח. הייתי שמח לראות גם את אחד המנהיגים שלנו יושב לכתוב רומן כדי להעביר רעיונות, כמו שהרצל עשה".
"לא גרופי או מעריץ"
נחזור אל דיוויד מטלוב ואל האוסף שעמו התחלנו, ושכאשר נודע לפרופ' פלדשטיין עליו, הוא טס לטורונטו במיוחד על מנת לראות אותו מקרוב. "זה אוסף מרשים מאוד, הוא שווה הרבה מאוד כסף", אומר פרופ' פלדשטיין. "אני שואל את עצמי למה בן אדם משקיע בפריטים האלה כל-כך הרבה כסף. מה זה נותן לו? האם דיוויד רואה את עצמו כהולך בדרכו של הרצל? למה הוא נשבה בקסם של האיש הזה ולמה הוא הופך להיות בעצם סוכן של עיצוב הזיכרון של הרצל? אני לא יודע אם הוא יודע זאת, אבל הוא מעצב את דמותו של הרצל בזיכרון הקולקטיבי, משמר ומספיד".
- הוא קצת התאהב בהרצל. לך זה לא קרה?
"הרצל הוא דמות כריזמטית ומרתקת, אבל אני כהיסטוריון חייב לשמור מרחק. כשהתחלתי במחקר אודותיו החלטתי שאני לא מתאהב בו למרות שאני מודה שזה קשה ועוד החלטתי שאני לא אוסף פריטים של הרצל. אני חייב להיות בפרספקטיבה של חוקר, אני לא גרופי או מעריץ. אני חושב שאנשים מתאהבים בו כי הם נשבים בקסם שלו, בעוצמות שלו וגם במידה מסוימת הם רוצים להרגיש שהם הולכים בדרך שלו, כי זה מכבד".
- מפריע לך שפריטים יוצאים לאספנים בחו"ל?
"אם זה היה חומר ארכיוני זה היה מכעיס אותי כהיסטוריון, כי זה פוגע במחקר והמדינה צריכה לדאוג שסוג כזה של חומר יישאר בישראל. באוסף של מטלוב מדובר בעיקר בפריטי אמנות על הרצל. יש כיום ליקוי בכל הקשור לארכיונים של המדינה, אבל אם הם היו מגיעים לארכיון הציוני, כנראה שאף אחד לא היה נחשף אליהם. מצד שני, אם מוזיאון ישראל היה מקים אגף שכולל את פריטי הרצל - ואולי הגיע הזמן שהוא ירים את הכפפה הזאת ויקנה אוספים של הרצל - הציבור היה יכול ליהנות מהם".
- אתה חושב שהרצל ידע שהוא יהפוך למותג ויעסיק אספנים?
"כן, הוא ידע שהוא יהיה 'הרצל' ושתהיה לנו 'תעשיית הרצל' עם חולצות, ספלים, יומנים, מחזיקי מפתחות וכל המרצ'נדייז. זה די מדהים שהוא הבין את הכוח של זה, בכל זאת, הוא איש של המאה ה-19. הוא הבין את הכוח במנהיגות ובתקשורת עם ההמונים. הוא אומר באמירה אחת מני רבות 'היום אני איש אנונימי, אבל מחר אהיה הכי מפורסם בעולם'".
- אתה יודע, נראה לי שגם אתה קצת מאוהב.
"עבורי כהיסטוריון, הרצל הוא חידה. הניסיון לפתור את החידה של הרצל הוא ניסיון שלא נגמר. כל מי שבטוחים שפיצחו את החידה של הרצל, אני כהיסטוריון אגיד להם שהם לא פיצחו אותה, הם רק מספרים סיפור. כחוקר, אני טוען שאנחנו לא נדע את הסיפור האמיתי של הרצל, פשוט אנשים לא מוכנים להודות בזה. הנה, רק השנה יצא ספר חדש, 800 עמודים, עוד ביוגרפיה על הרצל. כבר יצאו עליו למעלה מארבעים ביוגרפיות ואף אחת מהן כנראה לא מספרת את הסיפור האמיתי".
בנימין זאב תאודור הרצל (1904-1860) | נקודות ציון
* בגיל 36 החל בפעילות הציונית, 7 שנים בלבד עסק בקידום המפעל הציוני מול שועי עולם ובניסיונות לסחוף את העם היהודי עד שנפטר בגיל 44 מכשל לבבי
* השנה צוינו 120 שנים לכינוס הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס ב-1897 בבאזל. בקונגרס ה-22 שהתכנס ב-1946 אושרה התוכנית להקמת מדינה יהודית
* למעלה מ-40 ביוגרפיות נכתבו על הרצל, הסופר ראובן ברייניין היה הביוגרף ה-1 של הרצל והיחיד מבין הביוגרפים שדיבר איתו
* הרצל היה בעל תואר דוקטורט בלימודי משפטים, אך עסק במקצוע שנה 1 בלבד
* הרצל היה עיתונאי מצליח ומחזאי בווינה. הוא כתב 5 מחזות שהועלו על במות התיאטרון, חלקם זכו להצלחה, אחרים פחות
* את הרומן האוטופי אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה" מגרמנית, "תל-אביב" בתרגומו של סוקולוב לעברית) הרצל כתב במשך שלוש שנים. הוא יצא לאור בשנת 1902 בגרמנית. הספר תורגם לכמה שפות וניתן לקריאה בחינם ברשת בפרויקט בן יהודה
* על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הפופולריות של השם הרצל הייתה רק בראשית המדינה. ב-1951, תפס הרצל את המקום ה-21 ברשימת 50 השמות הפרטיים הנפוצים בישראל וב-1955 הודח למקום 43, מאז - לא חזר
* 2 הצגות עולות בימים אלו לבמות התיאטראות בישראל ועוסקות בדמותו של הרצל: "הרצל אמר" בתיאטרון גשר ו"הרצלמאניה" בתיאטרון מיקרו
* 52 רחובות קרויים בישראל על שם הרצל, רובם צירי תנועה מרכזיים
* את הצילום המפורסם של הרצל מהרהר במרפסת מלון שלושת המלכים בבאזל צילם בשנת 1901 האמן אפרים משה לילי*ין
* את הדיוקן המפורסם של הרצל צופה אל העתיד יצר בשנת 1903 אמן התחריט הרמן שטרוק
* האמן עמית שמעוני ברא את דיוקנו של הרצל מחדש כהיפסטר מעודכן בשנת 2014 במסגרת סדרה של פוליטיקאים ישראלים שאוירו כהיפסטרים. הפרויקט זכה להצלחה בינלאומית
כתבות
ני"ע
