האם פסק הדין הזה מעודד את תופעת הפוליגמיה אצל בדואים?

ביה"ד הארצי לעבודה קבע כי אישה בדואית, גרושה במשפחה פוליגמית (שבה יש לבעל אחד שתי נשים), זכאית לגמלת הבטחת הכנסה "נפרדת" מבעלה לשעבר - למרות שהיא ממשיכה לחיות בסמוך לביתו עם חמותה וילדיהם

מצב הבדואים בנגב / צילום: רפי קוץ
מצב הבדואים בנגב / צילום: רפי קוץ

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי אישה בדואית, גרושה במשפחה פוליגמית (שבה יש לבעל אחד שתי נשים), זכאית לגמלת הבטחת הכנסה "נפרדת" מבעלה לשעבר - למרות שהיא ממשיכה לחיות בסמוך לביתו עם אמו (חמותה) וילדיהם.

סלמי אלזיאדנה, בת החברה הבדואית, ביקשה לקבל תשלום גמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת" מבעלה, שממנו התגרשה אך המשיכה לגור בסמיכות אליו. תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה נפרדת נדחתה הן על-ידי הביטוח הלאומי והן עלי-ידי בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי קבע כי חרף גירושיה של המערערת מבעלה לשעבר פייסל אלזיאדנה, לא חל שינוי באורח חייה, וכי השניים המשיכו לקיים משק-בית משותף.

על כך הגישה אלזיאדנה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בו היא טענה כי בעלה לשעבר, שנשא אישה אחרת על פניה מיד לאחר שהתגרש ממנה לפני כ-22 שנים, אינו מנהל עמה משק-בית משותף, ואין ביניהם קשר. זאת, אף שהיא מתגוררת מאז הגירושים בבית חמותה הסמוך לביתו. על כן טענה המערערת כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת".

השופטת רונית רוזנפלד ציינה בפסק הדין כי הנחות יסוד כוללניות הן העומדות בבסיס דחיית תביעתה של אלזיאדנה, ובמקרה זה, מבלי שנמצא להן חיזוק בתשתית עובדתית שיש בה ממש. "מצאתי חובה להדגיש כי על כל תביעה להיבחן היטב על-פי נסיבותיה, תוך שימת לב ומודעות למעמדה של האישה, בת החברה הבדואית מחד, והגשמת תכלית חוק הבטחת הכנסה מאידך". 

לדברי השופטת, "בדחיית התביעה, התבסס המוסד במידה רבה על מגורי המערערת בסמיכות לבית גרושה פייסל. זאת, מבלי שערך חקירה סביבתית בסביבת ביתה של המערערת ובתוכו, ומבלי שהתייחס למבחני עזר אחרים, כפי שנמנו בפסיקתו של בית דין זה".

השופטת רוזנפלד ביקרה את הביטוח הלאומי ואת בית הדין האזורי לעבודה על כך ש"בהסתמכות "היתר" על מגורי המערערת בסמיכות לבית גרושה לא נתן המוסד דעתו במידה מספקת לטעמים העומדים בבסיס הישארות האישה הבדואית במתחם בית המשפחה גם לאחר שבעלה גירש אותה". לדבריה, "טעמים אלה נעוצים בתרבות השבטית בחברה הבדואית ובאורחות חייה, ובהם מעמדה המוחלש של האישה הבדואית בכלל, ושל האישה במשפחה הפוליגמית בפרט".

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה הצטרפה לעמדתה של השופטת רוזנפלד כי יש לקבל את תביעת האישה לגמלת הבטח הכנסה נפרדת מבעלה.

בדעת מיעוט נותר הנשיא יגאל פליטמן, שסבר כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי המערערת לא הוכיחה זכאות להבטחת הכנסה כנפרדת.

פליטמן נימק את החלטתו בכך שקבלת הערעור של האישה מהווה הלכה למעשה עידוד של תופעת הפוליגמיה. פליטמן כתב כי "כשגרושה של המערערת הוא שוטר; והיא, שאינה יודעת קרוא וכתוב, חותמת על הסכמתה לגירושיה ממנו מבלי שתדע למה ומבלי ששולמו לה מזונות; וכשהיא מוותרת מלכתחילה על חלקה בבית בו היא גרה; וכשהיא מוותרת ללא תמורה כעבור 19 שנה מגירושיה על חלקה בבית פייסל (בעלה), וכשהיא עדיין מתגוררת בבית בו גרה עם פייסל לפני בניית הבית החדש; וכשהיא חולקת אותו בית עם אימו וילדיהם - במצב דברים זה לפסוק שגמלת הבטחת הכנסה תשולם לה כנפרדת, תהיה נתוקה מהמציאות וממצב הדברים האמיתי".

לדברי פליטמן, "המצב האמיתי הוא שהמערערת כ'גרושה' הנשארת וחיה במשפחה הפוליגמית, תלויה, נוכח פיחות מעמדה בהיררכיה המשפחתית, עדיין במגרשה, ולכן גמלתה, לו תיחשב כנפרדת הימנו, תשולם למעשה לידיו, שכן למעשה אין היא נפרדת ממנו ומשפחתו המורחבת, אלא שהיא חלק בלתי נפרד ממנה".

לאור האמור, סיכם פליטמן את עמדתו, שכאמור לא התקבלה: "הכוונה הטובה בהלכה המחדשת לעזור לאישה בעלת המעמד הפחות במשפחה הפוליגמית, משמעה למעשה - עידוד בעלים במגזר הבדואי לשאת נשים רבות ולהתגרש מהן על הנייר, כאשר הן למעשה עדיין חלק ממשק-הבית המשותף במשפחה הפוליגמית; ולהיעזר לקיומה של אותה משפחה, בגמלת הבטחת הכנסה ליחיד נפרד שתשולם בפועל לבן הזוג".

נזכיר לסיום כי הפוליגמיה היא עבירה פלילית במדינת ישראל, שהעונש בצידה הוא עד 5 שנות מאסר. בקביעת הפוליגמיה כעבירה פלילית, שעונש כה חמור בצידה, ניתן ביטוי לסלידה המוסרית של המחוקק מן התופעה, שיש בה פגיעה חמורה ב"כבוד האדם" של האישה. אלא שהאיסור הפלילי כמעט שאינו נאכף בקרב האוכלוסייה הבדואית.