עדי הימלבלוי: "חשוב לי שהביטחון הכלכלי יבוא ממני"

בספטמבר, טס הקאסט של "איפה אתה חי?", הקומדיה של האחים חי ורונן דוידוב המשודרת בכאן 11, לצלם את העונה השנייה של הסדרה בעיר בוכרה. חמש שעות טיסה, 300 שנה אחורה בזמן, חום אימים. עדי הימלבלוי, שמגלמת את דפי הסטודנטית, חייתה שם שבוע בתנאי שדה, והרגישה בסיפורי אלף לילה ולילה. כשחזרה ארצה, היא נפגשה עם בעלה נדב לדייט בן שלוש שעות בנתב"ג, שם החליפה למזוודה עם בגדים חמים, ועלתה על הטיסה לקלן, שם השתתפה בתערוכה עם ענבל שלווי, אחת השותפות שלה ב"בייביז בנמל" - חנות קונספט לחדרי ילדים. כשחזרה ארצה הספיקה לזגזג בין צילומים להלבשה תחתונה, לפקיחת עין על המסעדות של בעלה בחולון, ועל בית הקפה שלהם "גן סיפור" בראשון לציון.

וכל זה עוד לפני שהזכרנו את חנוכה: השכמה בחמש וחצי בבוקר, שלוש, ארבע ואפילו חמש הצגות ביום של "אלאדין והנסיכה יסמין". כל אחד אחר היה מדבר סינית או שותק אחרי שלוש הצגות ברצף, אבל הימלבלוי, מלאת חיים, מצליחה להתגבר על העייפות ולהיות ממוקדת.

"אני לא רוצה להכניס את עצמי לתבניות", היא מתייחסת אל הג'גלינג שבו היא מתנהלת, בין הדוגמנות, המשחק והעסקים. "ההגדרות האלה גורמות לי תסכול. פעם זה העסיק אותי יותר. עברו מספיק שנים שבהן עברתי את התסכול שחושבים שאני בלונדינית ותו לא. היום זה לא מעסיק אותי".

למה לא למדת משחק?

"לא למדתי בבית ספר, אבל כן אצל מורים פרטיים, כך שזה פחות חסר לי מקצועית, אלא ברמת החוויה. הייתי הפרעת קשב מהלכת, היה לי קושי גדול להיות בבית ספר, בעיקר בשיעורים שלא עניינו אותי. אמא שלי התנגדה לריטלין, והייתי מתביישת כשהיו מוציאים אותי לשיעורי אמנות, כדי שאצור ואשתחרר כאילו סימנו אותי כבעייתית. דווקא הלימודים בבית ספר למשחק זה משהו שיכולתי להתחיל, לסיים וליהנות מהם. אבל הייתי בשיא העבודה שלי ולא היה לי את האומץ לעצור את הכול, להיעלם וללכת ללמוד".

היו כאלה שעשו את זה, כמו רונה לי שמעון או אגם רודברג, שלקחו את הסיכון הזה, למדו משחק בצורה מסודרת, ובזכות זה גם עלו ליגה.

"ויש עוד דוגמאות של כאלה שזה עבד להם מצוין. אולי זה היה בגלל הפחד הכלכלי שאם אלך ללמוד, הכול יגמר. הרגיש לי אז לא פייר לסגור את השפע. קיבלתי כל-כך הרבה, אני עושה מה שבא לי. כל החיים הייתי בסביבת שחקנים. אבא היה בברנז'ה, הייתה לו קפיטריה בקאמרי, ראיתי הצגות וזה היה קסם ומה שרציתי לעשות. הוא ישב בכסית, הכיר את כולם, אבל אני גם ראיתי איך הוא מתכלב. גר בדירת חדר בריינס של 20 מטרים, בלי רישיון נהיגה, כאילו חי את החלום".

ולמרות זה, בחרת במקצוע.

"וזה גרם לי להיאחז בדברים אחרים חוץ ממנו. למדתי לקבל את הצורך בביטחון כלכלי. אני עושה מה שנכון לי באותו הרגע וזה מרגיש לי טוב ובטוח. יכול גם לבוא יום שבו אומר, אני לא רוצה יותר".

ובינתיים, את טסה לבוכרה בתנאי טירונות.

"ואת יודעת מה, המפגש עם הארץ הזו והמוסלמים שגרים בה וקיבלו אותנו בכזאת אהבה, גם כשידעו שאנחנו מישראל, היה שווה את זה. הם חיים בעוני גדול, בבתים אין רצפה והקירות עשויים מטיט - ודווקא בגלל זה, משהו הרגיש מאוד מתאפשר. אין הגדרות, יש רק לבבות שנפתחים".

לא דאגו לכם לתנאים נוחים יותר?

"כשהגענו למלון, המים באמבטיה שלי היו חומים, אז סגרו את כל המים במלון ליותר מ-24 שעות. כשהם חזרו, לא היו מים חמים, כי סגרו את הגז שמחמם אותם ברחוב. בביוב אין שסתומים, אז בבוקר, פותחים את הדלת בשירותים יחד עם החלון בחדר, כדי לתת להם להתאוורר - ועם כל זה, בוכרה באמת מדהימה. אלאדין ממש".

לפחות זה הכניס אותך לאווירת חנוכה.

"קניתי שם נעליים, כובע, מנורה, שנראים כאילו נלקחו מהסיפור. חנוכה בשביל שחקנים זה כמו מילואים. סיימתי עכשיו שלוש הצגות, מחרתיים יש לי ארבע ואחר כך חמש ביום".

איך עומדים בזה פיזית?

"זה החנוכה העשירי שלי, וזה קשה, מאתגר ומתיש. עם זאת, זה גם כיף גדול, כי את חיה בתוך פנטזיה במשך שמונה ימים רצופים".

כמה שתכחישי, בהצגה החמישית אי אפשר להפגין אותן יכולות כמו בראשונה לאותו יום.

"בתחילת הדרך שלי היית צודקת, אבל היום אני יודעת למנן את עצמי. על הבמה העבודה היא אותה עבודה בכל ההצגות, אבל מאחורי הקלעים אני פחות מתקשרת, יותר עייפה ומכונסת בעצמי, רק רוצה לנשום בין הצגה להצגה".

כמה זמן יש לכם לנשום?

"בין ארבעים דקות לשעתיים הפסקה. זו רוטינה כזאת. כל קהל הוא שונה ויש לו אנרגיה אחרת. זה מה שמשאיר אותנו בפוקוס. אני לא בטוחה שיש באמת הבדל בין הצגה בתיאטרון רפרטוארי, שמציגה בכל יום, להפקות חנוכה. יש הצגות ברפרטוארי שמציגות פעמיים ביום".

זה עדיין לא חמש.

"חמש הצגות ביום זה מאוד נדיר, ורק בשבוע של הדלקת הנרות. אני רואה את זה כריצה לטווח קצר, לעומת ריצות ארוכות - ואני רצה למרחקים קצרים באופי. אני מנסה לברר עם הפסיכולוגית שלי למה. אני מניחה שזה קשור לזה שאני הפרעת קשב אחת גדולה".

ולמרות ההפרעה, את גם אשת עסקים פעילה.

"העשייה היא חלק מהפרעת הקשב שלי. אני חייבת לדעת מה הדבר הבא, וזה יכול להיות גם חופש. יש לזה המון רבדים. מהמקום הכלכלי, אני רוצה שיהיה לי הכול, לא כמו בילדות שלי, שלא יכולתי להרשות לעצמי דברים. גדלתי עם אם חד-הורית ואבא שנפטר ממחלה. הייתי היחידה בכיתה שההורים שלה התגרשו, וזה נראה אז נורא עקום".

אז הריצות הקצרות שלך הן מענה על מחסור?

"מענה של ביטחון. הילדה הקטנה שבי רוצה לגדול אחרת, וזה לא שגידלו אותי לא טוב, להיפך. בתור ילדה ידעתי פשוט לא לבקש, כי זה לא מתאים. חשוב לי שהביטחון הכלכלי יבוא ממני. אני עושה דברים שאני מאמינה בהם".

כמו "בייביז בנמל".

"למדתי עיצוב פנים, אבל אני לא מסוגלת לעצב לאנשים אחרים בגלל התמשכות התהליך. בעסק אנחנו מגישים חדרים מעוצבים, כדי שלא ילכו לאיבוד בחנות, והם יכולים לבחור מה שהם רוצים".

מה התפקיד שלך באופרציה?

"אני אחראית על העיצוב עם ענבל, וקניינית. ענבל עושה את הלוגיסטיקה ונמצאת יותר מכולנו בחנות, כי אנחנו עסוקים בדברים אחרים. אני נמצאת שם פעמיים בשבוע ומעורבת, כמו כל השותפים, בכל דבר".

ובמסעדות?

"הייתי יותר מעורבת בהתחלה ברמת העיצוב, אבל היום יותר במאקרו. אז כן, אני מתרוצצת כל היום בין מקום למקום, אבל בשלוש זה נגמר, כשאני אוספת את ליאו מהגן".

גם בדוגמנות את מעורבת או שמצטלמת וזהו?

"ב'פמינה', מהרגע הראשון אמרתי שכל דבר שהם צריכים ממני, רעיונות, עיצובים, שרק יגידו. שלחתי רפרנסים. אני לא יכולה רק לעמוד ולהצטלם, זאת לא אני. לכל פרויקט שבו אני מעורבת, אני מכניסה את האינפוט שלי, ולא עשיתי אף פרויקט שלא מכבד אותי מאיזשהו אספקט".

כסף נחשב אספקט?

"בהחלט, כל עוד זה לא נוגד דברים אחרים. לא אעשה משהו שאני חושבת שהוא שיט. קרה שאמרתי כן לפרויקט, וכמה ימים לפני הצילומים ביטלתי. אנשים הפסידו בגללי, אבל הבינו. אף אחד לא רוצה שאעשה משהו שאני לא שלמה איתו. משהו שלא כתוב טוב, שאמור להצחיק ולא מצחיק".

עדי הימלבלוי | אישי: 33, נשואה 1, מתגוררת בהרצליה | אקטואלי: משחקת ב"איפה אתה חי?", שעונתה השנייה משודרת בימי חמישי ב-21:30 בכאן 11; ובהצגת הילדים "אלאדין והנסיכה יסמין", שתציג בסוף השבוע בקיבוץ גן שמואל, באיירפורט סיטי ובכרמיאל