בלי כיפה ברחוב: שנאת היהודים שוב מרימה ראש בגרמניה

בין שמדובר באנטישמיות "חדשה" שמגיעה עם הפליטים המוסלמים, ובין שבזאת הישנה שמושרשת ברבע מהאוכלוסייה - שנאת היהודים שוב מרימה ראש בגרמניה ■ כיפה ברחוב? חולצה עם כיתוב עברי? אנשי הקהילה כבר לא מעזים להיראות איתן ברחוב

יהודי חובש כיפה עומד מול שער ברנדנבורג בברלין / צילום: Thomas Peter, רויטרס
יהודי חובש כיפה עומד מול שער ברנדנבורג בברלין / צילום: Thomas Peter, רויטרס

ברלין. יש כמה דברים ששאול שני, 30 שנה בברלין אבל במקור מבאר שבע, כבר לא עושה בבירת גרמניה: הוא לא מדבר עברית בקול רם ברחוב, הוא לא הולך לשכונות מסוימות, והוא מבקש מילדיו שלא יגידו שהם מישראל, אלא ממרוקו. השינוי, סיפר הישראלי-לשעבר ביום שבת בתחילת החודש, בבר-מצווה שוקקת ילדים במרכז חב"ד במערב העיר, החל עם משבר הפליטים של קיץ 2015, כשיותר מ-1.3 מיליון בני אדם - רובם מסוריה, עיראק, אפגניסטן וממדינות הבלקן - נכנסו לגרמניה.

"אני לא רוצה להכליל", אמר שני, בשנות ה-50 לחייו, "אבל הפליטים שאני רואה ברכבת התחתית או ברחבי העיר הם לרוב צעירים, אגרסיביים מאוד, לא מפחדים מכלום ומרגישים כמו בעלי הבית. זה מפחיד אותי, במיוחד לגבי המשפחה שלי". שני שולף את הטלפון הנייד כדי להציג וידיאו שרץ ברשתות החברתיות, של מהגרים יורים זיקוקים במהלך חגיגות הסילבסטר; "אני לא יכול לדמיין אפילו ללכת עם כיפה או שרשרת עם מגן דוד ברחוב בברלין", הוא אומר, "וגם ביקשתי מהילדים שלי לא ללבוש יותר בחוץ חולצות עם כיתובים בעברית".

פיליפ, יהודי המתגורר בברלין שהצטרף לשיחה, אומר כי הוא מחביא את שרשרת המגן-דוד שלו מתחת לחולצה, ושהוא נמנע מלענות לטלפון בעברית כשהוא נוסע במונית, מחשש שהנהג יפגע בו. גם שני וגם חבריו אומרים כי התקריות קורות רק במקומות הבודדים שבהם המיעוט היהודי בעיר (כ-20,000 חברי קהילה) עשוי לפגוש את המיעוט המוסלמי (כ-350,000 בני אדם, לפי הערכות), כמו בתי הספר. ואלה הם אכן מקומות שבהם התקריות מקבלות את התהודה הרבה ביותר בתוך הקהילה היהודית. כך למשל בחודש שעבר דיווח תלמיד יהודי בן 18 כי תלמידים אחרים בבית הספר שלו, "ארנסט רויטר" תקפו אותו באנטישמיות לאחר שדיבר נגד מדינה פלסטינית. הכול התחיל, דיווח ה"די וולט", בהפסקת צהריים כאשר כמה תלמידים דנו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשהתלמיד היהודי דיבר נגד הקמת מדינה פלסטינית, הקיפו אותו תלמידים ותלמידות מוסלמים, וצעקו לעברו "היטלר היה טוב, כי הוא הרג יהודים" ו"ישראל רוצחת ילדים", שהיא קריאה שנשמעה בעבר באופן תדיר במהלך יום אל-קודס בברלין. מנהל בית הספר פירסם הודעה שבה הוא מאשר את קיום התקרית, מגדיר אותה כאנטישמיות בוטה, ומתנצל בפני התלמיד. התלמיד היהודי עצמו אמר לעיתון כי כבר שנתיים וחצי ש הוא מתמודד עם הצקות אנטישמיות.

חצי שנה לפני כן דיווחה העיתונות בברלין על מקרה שבו נער יהודי בן 14 נאלץ לעבור בית ספר לאחר שסבל מהצקות אנטישמיות בלתי-פוסקות מתלמידים ממוצא טורקי או ערבי.

בין שהחשש של שני - ושל רוב היהודים והישראלים שדיברו עם G באותו האירוע על נושא האנטישמיות - מוצדק או לא, הפחד בהחלט אמיתי. הוא ניצת מחדש בחודש שעבר, לאחר שבהפגנה שבה השתתפו אלפים מול שגרירות ארה"ב בשער ברנדנבורג במחאה על ההכרה בירושלים כבירת ישראל, נשרפו דגלי ישראל, לפי דיווחי משטרת ברלין. הוא התעצם עם הדיווחים על מקרים נוספים של שריפת דגלים וקריאות נגד יהודים, ועם קטעי וידיאו ששותפו בקבוצות ישראלים בפייסבוק המראים המונים בתחנת הרכבת התחתית של שער ברנדנבורג צועקים "אללה* אכבר" וקריאות בגנות יהודים וישראל.

למעשה, העניין חרג מגבולות הקהילה היהודית של גרמניה ועלה בחודש האחרון לראש סדר היום של התקשורת במדינה, שתהתה אם לגרמניה יש עדיין בעיית אנטישמיות, ואיך עליה להתמודד עם "האנטישמיות המיובאת" של הפליטים ומבקשי המקלט המוסלמים שהגיעו למדינה בשנתיים האחרונות. אירוע נוסף, שבו צולם גבר גרמני כשהוא קורא לשלוח את היהודים לתאי הגזים בחזית מסעדה ישראלית בעיר, המחיש כי שנאת יהודים מושרשת גם בציבור הגרמני. ישראלים ויהודים רבים בגרמניה, כך נראה, חשים כלואים בין האנטישמיות הישנה לחדשה.

מה תפקיד הפליטים?

השאלה עד כמה הפליטים, מבקשי המקלט והמהגרים שהגיעו לגרמניה בשנתיים האחרונות מחזיקים בעמדות אנטישמיות, ומה ניתן לעשות כדי להיאבק בכך, עומדת בלב הדיון הציבורי שהתפתח בגרמניה בשבועות האחרונים במעורבות עיתונאים, נציגי הקהילה, פוליטיקאים וחוקרים מהאקדמיה. פרופ' גינתר ייקלי (Jikeli), חוקר אנטישמיות גרמני מאוניברסיטת אינדיאנה שבארה"ב, הנחשב למומחה בתחום, פרסם כמה ימים לאחר האירוע בשער ברנדנבורג את מה שנראה כמחקר הראשון שבדק את הסוגיה.

ייקלי, שקיים ראיונות עם 70 פליטים ממדינות שונות, עשה זאת מטעם הוועד היהודי-אמריקני (AJC) בברלין. השורה התחתונה של המחקר שלו היא שהאנטישמיות רווחת בקרב פליטים מוסלמים, וכי על גרמניה לפעול על מנת לשנות זאת. בראיון ל-G הוא אומר כי לא הופתע מרוב הממצאים, אולם מה שהיה חריג בעיניו הוא "השיעור הגבוה של אמונה בתיאוריות קונספירציה בקרב הפליטים, שהוא אפילו גבוה עוד יותר בקרב הפליטים בעלי השכלה גבוהה". "מנהל בית ספר ופרופסור לשעבר באוניברסיטה סורית", אומר ייקלי, "הסביר לי את ההיסטוריה של שתי המאות האחרונות על-ידי הפרוטוקולים של זקני ציון, והיו לו שני עותקים של הספר בבית. הבעיה היא שתיאוריות קונספירציה קשה יותר לקעקע. הרבה מאמינים שישראל, היהודים, האילומינטי, הציונים או הבונים החופשיים עומדים למעשה מאחורי המלחמות בסוריה ובעיראק". לדבריו, "רוב הפליטים מסוריה ומעיראק חונכו על ברכי תעמולה אנטישמית. זה חלק מהחינוך שקיבלו בבית הספר. למעשה, הדברים שהם למדו על ישראל בבית ספר סורי די דומים למה שניאו-נאצי גרמני היה מלמד את ילדיו בנוגע להיסטוריה של גרמניה".

ייקלי מוסיף כי מבחינת אנטישמיות, המצב חמור יותר "בקרב מי שמגדירים עצמם ברמה גבוהה יותר כערבים", וכי הדבר כולל "הרגשת עליונות ערבית וקונספירציות אנטי-ציוניות". "הציונות היא האויב", הוא אומר, "אבל זה משפיע על התפיסה של הנשאלים לגבי היהודים".

ייקלי אומר כי הממצאים מדברים בעד עצמם. "השאלה הגדולה בשבילי היא האם האנשים שבהם הפליטים נתקלים בגרמניה יעמתו אותם עם הבעייתיות שבעמדות האנטישמיות שהם מביאים מהבית... האם מי שאיתם בקורס האינטגרציה, המורים שלהם, העובדים הסוציאליים או הקולגות שלהם בעבודה יתנגדו לדעות האנטישמיות ולתיאוריות הקונספירציה שלהם, או שהם פשוט יתעלמו מהן?".

"לחייב ביקור במחנות ריכוז"

התגובה במערכת הפוליטית לדיון על האנטישמיות היא גל של יוזמות חקיקה, משמאל ומימין, שמטרתן היא בדיוק זו - להיאבק בדעות האנטישמיות נגד היהודים של מי שהגיעו לגרמניה באחרונה. סווסאן שיבלי, פוליטיקאית מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), המכהנת כשרת שיתוף הפעולה האזרחי (Civic engagement) של מדינת העיר ברלין, תפסה כותרות לפני כשבועיים, כשהציעה לחייב פליטים ומבקשי מקלט לבקר במחנות ריכוז. שיבלי, שנולדה בברלין להורים פלסטינים ושימשה בעבר כדוברת שר החוץ הגרמני, אמרה כי הדבר יהיה תקף גם לאזרחים גרמנים, אך במיוחד יוצע בקורסי האינטגרציה שעוברים מבקשי המקלט שבקשותיהם אושרו. "כל אחד בגרמניה צריך לבקר לפחות פעם אחת בחייו במחנה ריכוז, וזה תקף גם למי שהגיעו לא מכבר", אמרה בראיון ל"בילד".

כמה ימים לאחר מכן הציעו מחוקקים מהמפלגה השמרנית (CDU/CSU) יוזמה אחרת, שתעניק אפשרות לגרש בקלות רבה יותר מגרמניה מבקשי מקלט שתועדו באמירות אנטישמיות. "כל מי שמסית לאנטישמיות ויוצא נגד חיים יהודיים בגרמניה אינו יכול להישאר במדינה שלו", כתבו יוזמי החוק, שציינו בראיון ב"די ולט" כי הם מתכוננים להביא אותו להצבעה עוד לפני ה-27 בינואר, יום השואה הבינלאומי (היום שבו שוחרר ב-1945 מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, א' א'). במקביל, יוזמות חקיקה ברמת מדינות המחוז של גרמניה - וגם ברמה הפדרלית - נגד תנועת ה-BDS, שקוראת להחרים את ישראל, צוברות תאוצה על רקע התקריות האנטישמיות האחרונות.

אבל ההצעה המשמעותית ביותר - שכרוכה גם בהקצאת התקציבים הגדולים ביותר - הייתה זו של שר הפנים הגרמני תומאס דה-מזייר, שהודיע לפני כשבועיים כי בכוונתו למנות נציב במשרה מלאה נגד אנטישמיות במשרד הקנצלרית. דה-מזייר, שגר בברלין בעצמו ליד מרכז יהודי גדול, ושמאובטח על-ידי אותם השוטרים המאבטחים משפחות יהודיות בפרנצלאואר ברג, אמר את הדברים בראיון ל"בילד אם זונטג".

"המינוי אינו רק בגלל האירועים האחרונים", אמר דה-מזייר, "אלא בגלל שאני סבור שיש להקדיש תפקיד מיוחד למאבק באנטישמיות". הוא ציין כי הנציב יפעל נגד "אנטישמיות מיובאת" שאותה הביאו פליטים מארצות מוצאם, אך גם נגד אנטישמיות פנימית - שמגיעה מחוגי ימין קיצוני ניאו-נאצים וארגוני שמאל קיצוני. "כל פשע אנטישמי הוא בושה לגרמניה", אמר דה-מזייר, "אסור שהאנטישמיות שוב תשתולל כאן". הוא הוסיף כי המאבק יכלול גם יציאה נגד "הערות מעליבות, בדיחות ואפליה כלפי האזרחים היהודים של גרמניה". סקרים שנערכו בשנים האחרונות מצאו כי בין רבע לחמישית מאזרחי גרמניה מחזיקים בעמדות שמוגדרות כאנטישמיות, בעיקר על רקע טענות כי היהודים שולטים בעולם או לגבי הקשר בין יהודים לכסף.

כלי התקשורת בגרמניה ציינו כי ההחלטה למנות נציב נגד אנטישמיות אינה חדשה - מדובר בהמלצה של ארגונים הפועלים נגד גזענות, ו-ועדת מומחים שהגישה את המלצותיה בעניין באפריל קבעה כי יש לבצע את הצעד. דה-מזייר הודיע כי הנציב ימונה לארבע שנים, ויהיה חלק ממשרד קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. אך המינוי, נכון להיום, תלוי בהקמתה של ממשלה חדשה לגרמניה.

ומה אומרים בקהילה

לא כולם בקהילה היהודית בגרמניה סבורים כי הבעיה חמורה כפי שהיא מוצגת בתקשורת. ארמין לנגר, צעיר יהודי (27) מהונגריה, שהתעמת בעבר מעל דפי העיתונים עם ראשי הקהילה סביב החשש שלהם מהגירה מוסלמית לגרמניה, ואמר כי המוסלמים בגרמניה הם היהודים החדשים, חושב כי ישנה הגזמה משמעותית ברמת הפחד. לדבריו, באותה מידה שיש להיאבק באנטישמיות, יש להיאבק גם בפחד עצמו, המוביל את הקהילה היהודית לעימות עם הקהילה המוסלמית ולהגברת הקיטוב.

"אין ספק שיש אנטישמיות בקרב פליטים ובקרב מהגרים ממדינות ערביות ומוסלמיות", אומר לנגר, המבקר בחודשים האחרונים באופן קבוע בבתי-ספר שבהם יש ילדים רבים של מהגרים כדי להסביר לתלמידים על יהודי גרמניה ולהיאבק באנטישמיות, "אבל זה לא עוזר לנפח את זה ולהוציא את הדברים מחוץ לפרופורציה על-ידי הפחדה". לדבריו, מעולם לא נתקל בגילויי אלימות או שנאה כלפיו ברחובות נויקלן, השכונה שבה הוא מתגורר, שבה רבים מהתושבים הם מוסלמים. "כל השכנים שלי יודעים שאני יהודי, אני מקבל עיתון יהודי כל שבוע לתיבת הדואר, אף פעם לא הייתה לי שום בעיה", הוא אומר. מצד שני, הוא מספר כי אינו הולך עם כיפה ברחוב - מבחירה אישית, לא מפחד.

לנגר גם מוסיף כי הגישה שלו למען דיאלוג עם הקהילה המוסלמית, עם הילדים בבתי הספר ועם הפליטים (במסגרת ארגון לא ממשלתי שהוא שותף לו) נובעת גם משיקולים מעשיים. "הפליטים ומבקשי המקלט כבר הגיעו לגרמניה והם הולכים להישאר כאן, אז הדרך היחידה שלנו לפתור את הבעיה היא לא ליצור עוד פילוג ופחד - אלא להיפגש ולדבר", הוא אומר.

גם בקהילה הפלסטינית בברלין דוחים את הטענות נגדם על אנטישמיות. חודש אחרי ההפגנה הסוערת בשער ברנדנבורג שהעלתה את הנושא לכותרות, יזמו ארגונים פרו-פלסטיניים הפגנה נוספת נגד ההכרה בירושלים. המקום היה שוב כיכר פריז, מול שגרירות ארה"ב המאובטחת היטב, למרגלות השער שנחשב לסמל של ברלין. ביום שישי אחד בתחילת החודש התאספו בכיכר כמה מאות אנשים, שהתערבבו עם התיירים הרבים שהצטלמו בה. דגלי פלסטין חולקו לנוכחים, ורבים החזיקו כרזות עם תמונתה של עהד תמימי, שהפכה לגיבורה של המאבק הפלסטיני. רוב הנוכחים היו פלסטינים, חלקם מבוגרים, והם סיפרו כי לא ראו את שריפת הדגלים בחודש שעבר. "אולי איזה ילד או שניים עשו משהו", אמר ל-G עבאד, במקור מכפר ליד צפת, "אבל ניפחו את זה יותר מדי. גם רוב האנשים שהיו כאן לא היו פליטים. הם היו מכאן, מברלין. חוץ מזה, לא מדובר בדגל של מדינה, אלא של ישות פוליטית, אני לא רואה בזה שום בעיה".

חלק מהנוכחים סירבו לדבר עם עיתון ישראלי, חלק הסכימו. ההפגנה עצמה הייתה שלווה. "זה נכון", אמר מפגין שהזדהה בשם אבו-נביל, שמשפחתו במקור מעכו, "אם הייתי יהודי עם כיפה בברלין היום לא הייתי יכול ללכת בזוננאלה (רחוב מרכזי בשכונת נויקלן, א' א'), משהו היה קורה לי. אבל אתה חייב להבין שזה לא בגללנו, הערבים, אלא בגלל הכיבוש שלכם, הישראלים. אם הוא יסתיים, לא תהיה שום בעיה".

בתוך בית חב"ד, אחרי שעוברים את מעגל האבטחה הראשוני של השוטרים המוצבים בחוץ ושל המאבטחים הישראלים הנשכרים על ידי הקהילה, החיים היהודיים שוקקים. חגיגת בר-המצווה ההמונית מתנהלת בתוך בית הכנסת, המלא עד אפס מקום, ובאולם מחוצה לו חברי הקהילה בודקים את הטלפונים הניידים שלהם, בעוד ילדים בכל הגילאים רצים ומטפסים על הכורסאות. בקבוקי מים מחולקים לילדים עם ציון שם חתן בר-המצווה והתאריך. "נכון, יש תקריות וזה משהו שצריך להתמודד אתו", אומר הרב יהודה טייכטל, "אבל הרשויות מביעות עמדה תקיפה נגד האנטישמיות והחיים היהודים כאן משגשגים". שבוע לפני כן הוא הדליק חנוכיה עצומה בשער ברנדנבורג, בנוכחות ראש העיר ופוליטיקאים בכירים. זו היתה הסיבה שההפגנה הפרו-פלסטינית נאלצה לנדוד למקומות אחרים.

אבל למרות הדברים, שאול שני וחבריו בטוחים שהמצב בגרמניה יילך ויידרדר. "ברלין היא עדיין המקום הכי נוח לחיות בו באירופה, לא רק ליהודים - לכולם", אומר שני, "אבל זה הולך ומשתנה. המצב כאן עוד לא גרוע כמו בפריז, אבל אנחנו בדרך לשם". כנראה שרק הזמן יגיד, אך בינתיים, ביציאה מבית חב"ד אפשר לראות מעין טקס שמתרחש מחוץ לבתי כנסת בכל שבת ברחבי אירופה: דלתות הברזל הכבדות נסגרות מאחורי היוצא, והכיפה מוסרת מהראש במהירות, מקופלת ונכנסת לכיס.