"אם את לא הופכת את ההצגה לאישית, אין למשחק ערך"

תמונה חשוכה של אולם תיאטרון ריק. באחת השורות הראשונות יושבים גבר ולידו ילד בן שש, דומה לו מאוד, מחזיק בידו בובה. שניהם מסתכלים בריכוז לכיוון הבמה המוארת, שעליה עומדת עם גבה למצלמה שחקנית עם שיער חלק, בהיר, גופה טעון באנרגיה כואבת. הצילום הזה הוא זיקוק חייה של מאיה מעוז, שחקנית הבימה. היא זו שעומדת על הבמה בחזרה גנרלית חשובה להצגה "אמא אמרה שאסור" שנערכה באחד הבקרים של סוף אוגוסט, בתקופה שבה נגמרו הקייטנות ותורנויות הסבא-סבתא. הילד בקהל הוא הבן שלה ושל משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, הבוס שלה, שנמצא בתמונה, וחייב היה להיות נוכח בחזרה הזו מתוקף תפקידו, ולכן לא יכול היה לשמש כבייביסיטר. אז ככה, כשבעלה והבן שלה יושבים בקהל, גייסה מעוז את כל הריכוז כדי לצלול לעומקים שלה ולשחק לפניהם אם גוססת.

לפני פחות משנה קפטן הפך לבוס הישיר שלה, מה שסיבך עוד קצת את חייה המורכבים גם ככה. לאלה שחושדים בנפוטיזם בעבודה, היא מזכירה שהיא הייתה שם הרבה לפניו, "ולא רק בהבימה", היא אומרת בפרצוף הציני עם ההבעה הקשוחה שלה, שמסתיר מאחוריו הרבה רוך וכאב. "הייתי לפניו גם במקצוע ועשיתי מהפכות עולם כדי להגיע להבימה. התפטרתי בשביל זה מהקאמרי בלי שידעתי אם הם בכלל יקבלו אותי, ואודליה פרידמן, המנכ"לית, האמינה בי לפני שראתה אותי אומרת משפט אחד על הבמה. באחת הגנרליות ראיתי אותה מנגבת את העיניים ושאלתי, 'פרעתי את השטר?'".

ועדיין, את לא נאיבית.

"ברור לי שמעכשיו עד סוף חיינו ישאלו אותנו שאלות כאלה, אז או שנצחק את זה או שנבכה את זה. אבל בואי, אני אשאל אותך שאלה. למי כתב קורט וייל? מי שיחק עם וודי אלן בתפקידים ראשיים אם לא נשותיו? אז למה שלא נשמח לעבוד אחד עם השני ולא נילחם בזה? כשאנחנו עובדים יחד, ויצא לנו כבר כמה פעמים כאלה, אנחנו מדברים בלי מילים. אז כן, משהו השתחרר בי במובן הזה וקפטן כמנהל, מבין מה אני ומה יש לי לתת. הביקורת היא של אנשים שלא יודעים את ההיסטוריה המקצועית שלנו. לאורך השנים רק ניזוקתי מהעובדה שהוא במאי מצליח, בדברי הימים ייכתבו כל התפקידים שהפסדתי בגללו".

לא חשבת לעבור תיאטרון אחרי המינוי שלו?

"מה פתאום. ניהול זה לא נצח. אני מקווה שהבימה יהיה ביתי המקצועי לתמיד".

אתם בדרך להפוך לגילה אלמגור ויעקב אגמון.

"אני אוהבת את גילה וקשורה אליה, אבל אני לא אף אחד אחר, אני האישה של הפועלים ולא של האצולה. גם קפטן כזה. ומי שיש לו ספק, אני מזמינה אותו אלינו הביתה בשמונה בערב לשפוט בעצמו".

בשמונה בערב את לרוב על הבמה, ודאי עכשיו, כשאת מופיעה בארבע הצגות במקביל, האחרונה שבהן "ספינינג" שעלתה לא מזמן.

"כן, הצגה שמבוססת על 'שלוש קומות' של אשכול נבו. אני משחקת את אשתו של הגיבור. לצערי, זה תמיד אשתו של, כי יש מעט מאוד תפקידים לנשים, מה שקרוי 'התפקיד הנשי הראשי'. המחזה מספר על זוג שמשאיר את בתו לבייביסיטר אצל שכנים מבוגרים וחביבים ואז האב מתחיל לחשוד שהיא עברה תקיפה מינית והוא לא מצליח להבין ממנה מה בדיוק קרה. ההורים חיים עם הספק הנוראי הזה, כל אחד בדרכו".

שזה הפחד הכי גדול של הורה.

"לא רק שיש לי ילדה בת 11 וחצי, יש דברים בעברי שאני עוד לא בשלה לדבר עליהם וקשורים לזה. בערב הבכורה הבנתי ממה הנשמה שלי נמנעה להתמודד כאמא וכילדה של פעם. לא התעמתי עם השדים שלי ועם מה שההצגה מעוררת בי. שמתי מיסוך. המפגש עם הקהל היה מנפץ. לא חזינו עד כמה הוא מדבר להורים לילדים ועד כמה הוא נפיץ. אנשים מחזיקים את רום הבטן כשהם צופים בה. אני מאלה שאוהבים לדחוף את היד לקרביים שלהם, והפעם רק רציתי לברוח".

איך מתמודדים עם השדים האלה פעם אחר פעם על הבמה?

"אין הצגה שאני לא פוגשת משהו שלי, ואני מקפידה על זה. אם את לא הופכת את ההצגה לאישית, אין למשחק ערך".

וכשג'וליאנו מר היכה אותך בהצגה כי הלך עד הסוף עם התפקיד, לא הסכמת לקבל את זה.

"זאת לא הייתה מכה, אלא תקופה ארוכה של התעללות רגשית ופיזית. האלימות לא קרתה רק פעם אחת והייתה שם הטרדה מינית. שם למדתי את הלקח שהכול אישי. באתי לעבוד כמקצוענית ולא היה לי שום רצון לנגיעה. לא רציתי להתאהב, להימשך או להתקרב, אבל פרטנר-גבר מפרש את זה כדחייה והתוצאות הרעות לא מאחרות להגיע. קשה לי לדבר על ה-MeToo שעברתי. עדר תמיד הבהיל אותי, אני פוחדת שירמסו אותי כי אני לא רצה כל-כך מהר. אבל, כן, גם אני".

בואי נדלג לתפקיד אחר, של הגיסה השתלטנית נטשה ב"שלוש אחיות" של צ'כוב. ביצוע שאין כנראה מי שלא ראה בו השראה משרה נתניהו.

"לא הסכמתי שנטשה תהיה מפלצת והיו לי התנגשויות עם הבמאי (חנן שניר). בסופו של דבר, ובזכותו, אני משחקת אישה צודקת, שמעשיה מתפרשים כאיומים ונוראים על-ידי אחרים. ומאז שההצגה עלתה, יש קטע אחד, שבו אני זורקת החוצה את המשרתת, דבורה קידר, שכנראה מרפרר למעון ראש הממשלה".

חשבת על זה כשבנית את הדמות?

"ממש לא. אף אחד לא חשב על זה. היו הצגות סביב פרסום הקלטת של יאיר נתניהו והנסיעה להודו, וברגע גירוש העוזרת הקשישה (דבורה קידר) יש פיק בתגובות. צועקים לי, משוגעת, מטורפת, הקהל באולם מוציא את מררתו, ואז אני עוצרת עד שזה נרגע קצת וממשיכה. זה התפקיד הכי קשה בחיים שלי. דבורה קידר מזכירה לי את סבתא שלי ובחזרות היד שלי עלתה וירדה, עלתה וירדה, לא הייתי מסוגלת. בחרו אותי לתפקיד כי יש לי פרצוף של כלבה, למרות שבחיים אני הפוכה. איך אמר לי במאי פעם? עם פרצוף כמו שלך, רק תדברי. את לא צריכה לשחק".

גם "באמא אמרה שאסור", שעוסקת ביחסי אימהות-בנות, אין לך תפקיד קל.

"בהצגה הזאת הבנתי את הקשר בין הגוף לנפש. יש לי מחלה אוטואימונית בשם 'האשימוטו' שפרצה ממצוקה נפשית, שבה הגוף תוקף את בלוטת התריס, שאחראית בין היתר על חילוף החומרים ומצבי רוח וגורמת לעלייה במשקל. לא יכולתי להגריל משהו קל חלילה, אז אני גם אלרגית לרוב התרופות. החלטתי להגיע לפתרונות בעבודה פנימית עמוקה, להבין את הסיבה, כי אין מחלה בלי סיבה".

כרתו לך את הבלוטה?

"לא הסכמתי. אני עושה רפלקסולוגיה, דיקור, טיפול בצמחים ואם לא, אז הייתי עולה ככה סתם 20 קילו בגלל הבלוטה. גם לא הייתי יודעת שיש לי אי ספיקה באחד השסתומים בלב".

את לא פקידה שיושבת ליד שולחן. איך מתמודדים עם זה?

"בכוח וגבורה. עשיתי חמש הצגות עם וורטיגו נוראי, אחת מהן בעין חרוד. הבמה נותנת לי כוח. אחרי הרבה מאוד זמן, אני בתקופה שבה אני מרגישה שמגיע לי להצליח. שעכשיו הזמן שלי שהכול יעמוד על תילו. אני עובדת עם הפסיכולוגית שלי לשחרר. הילדים שלי יודעים טוב מאוד מי אני בשבילם, גם אם אני לא נמצאת איתם כל הזמן. הייתי עד כדי כך מחויבת, שפיתחתי שיטה להגיע מהבימה לרמת גן ב-12 דקות כדי להספיק להשכיב אותם. היו תקופות שבהן ביקשתי מהיקום שלא ייקח אותי לעבודות נוספות מלבד התיאטרון, שלא ייקחו אותי מהילדים".

וזאת הסיבה שלא ראינו אותך בטלוויזיה מאז "פלפלים צהובים".

"אני יוצאת בקריאה נרגשת לאנשים לקחת אותי לטלוויזיה".

מאיה מעוז: 44, נשואה 2, מתגוררת ברמת גן | אקטואלי: שחקנית הבימה. משחקת בימים אלה בהצגה החדשה "ספינינג", וכן בהצגות: "אמא אמרה שאסור", שלוש אחיות" ו"מה עושים עם ג'ני?"