הקרקס של כבל: רברבנות, רדיפת כותרות ופופוליזם

"לא ניתן שוועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסדרי החוב במשק תהיה קרקס. הבנקים ירצו קרקס, אבל אני אומר לכם: זה יהיה כמו שימוע בסנאט האמריקאי... מי שנדמה לו שלא יגיע למרות שהוזמן, נכין חוק מיוחד ונוביל חוק לוועדת חקירה ממלכתית ונראה מי לא יבוא... גם כבודה של הכנסת מונח פה, וזו הזדמנות להרים את כבודה של הכנסת... מה שמקומם אותי זו ההתנשאות כלפי חברי הכנסת: מי שרוצה להחליף אותנו שיבוא ויתמודד, אף אחד מאיתנו לא נעשה במבחנה או הובא ביבוא אישי"

(ח"כ איתן כבל, שיעמוד בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים גדולים, בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס")

1. אם הייתה איזושהי תקווה שהדיון בוועדת החקירה הפרלמנטרית יהיה מקצועי ועובדתי, אחרי ששמעתי את נאומו של ח"כ איתן כבל כבר לא היה לי שמץ של ספק: הוועדה בראשותו תהיה קרקס ותהפוך לפסטיבל. הנאום שלו סימן את מה שצפוי בה: רברבנות, רדיפת כותרות, פופוליזם וסימון מטרות מראש בתוך מחסור חמור בעובדות.

הנה עובדה אחת: כבל וכל מי שקשור לוועדה מרבים לדבר על הבנקים ועל מנהלי הבנקים בהקשר של הקצאת אשראי והסדרי חוב, כאילו הם השחקנים הבולטים בשוק האשראי. במנדט הוועדה לדון גם בגופים המוסדיים, אבל כבל משדר לכל העולם שרק הבנקים בראש מעייניו. כבל מתעקש להתעלם מעובדה אחת בולטת: שהגופים המוסדיים הגיעו לנתח שוק של 53% באשראי עסקי ולנתח שוק גדול יותר בעסקים גדולים, כלומר, הגופים המוסדיים הם לא שחקן שולי בשוק האשראי העסקי, אלא שחקן משמעותי מאוד לצד הבנקים. ובכל זאת, הפאשלות שלהם בשוק האשראי והסדרי החוב שלהם לא זוכים להתגלגל על לשונו של כבל או על לשונם של חברי הוועדה האחרים. מדוע האיפה ואיפה? זה בדיוק הקרקס וזה בדיוק הפסטיבל שכבל יארגן לנו: הפרופיל התקשורתי של הבנקים ומנהלי הבנקים הרבה יותר גבוה מזה של הגופים המוסדיים (הציבור לא ממש מכיר את המנהלים של הגופים המוסדיים), וכבל מבין היטב בתקשורת. עם המילה "בנקים" ועם צמד המילים "מנהלי בנקים" אפשר להפציץ בכותרות את התקשורת הכלכלית, ודאי הרבה יותר מאשר עם המילים "מוסדיים" או "מנהלי מוסדיים". אבל דיון על שוק האשראי, הקצאת האשראי והסדרי החוב בלי שאחד השחקנים הבולטים משתתף בו כצד מבוקר - זה דיון חפיפניקי.

2. זמן קצר אחרי נאומו של כבל בוועידת "גלובס", הוא נחקר באזהרה בתיק 2000. כמובן, חפותו של כבל עומדת לו, כמו כל הנחקרים האחרים בפרשה, אבל זה לא העניין - אשם או זכאי. העניין הוא היחסים של חברי הכנסת עם התקשורת, בין שמדובר ב"ידיעות אחרונות" במקרה של תיק 2000 ובין שמדובר בעיתון או כלי תקשורת אחרים. עניין נוסף הוא השחתת הזמן והאנרגיות על הצעות חוק שלא ממש משרתות את הצרכנים אלא אינטרסים זרים, כחלק מיחסי התן וקח של חברי הכנסת. כבל, שמתכנן למוזמנים שלו בוועדה "שימוע כמו בסנאט, כשהוא מדמה את עצמו לחוקר שסונט בנחקריו עם שאלות נוקבות, צריך לעבור "שימוע כמו בסנאט" בעצמו על רקע תיק 2000. על הפרק: שיטת הליטוף והזימבור, כפי שקראתי לה בעבר. בשיטה הזאת כלי תקשורת ועיתונאים בכירים מלטפים פוליטיקאים או רגולטורים שהם חפצים ביקרם או שהמו"ל שלהם חפץ ביקרם, ומזמברים אחרים משום שהם לא מיישרים איתם קו. כך קורה שלכל כלי תקשורת יש פוליטיקאי מחמד שלו, או כמה פוליטיקאי מחמד כאלה, ועיתונאים-מו"לים בטוחים שהם בסך הכול בובות על חוט שאפשר להפעיל, לתת להם הוראות ולעודד אותם לחוקק חוקים מיטיבים. אם חברי הכנסת ממלאים אחרי ה"הוראות", הם זוכים לליטוף ולמאמרים נוטפי דבש, ואם לאו, הם נחבטים. כל מערכת התן וקח הזאת, של ליטוף וזימבור, עומדת לא רק בבסיס תיק 2000 אלא בבסיס אמצעי תקשורת רבים, משום שרבים בתקשורת, במיוחד אלו שבמוקדי הכוח, נוטים לחשוב שהם נבחרי הציבור האמיתיים, גם אם לא עמדו לבחירה באופן דמוקרטי. הם בטוחים שהם נולדו למשול באמצעות המילה הכתובה או המשודרת, וחברי הכנסת הם שליחיהם. כמובן, זה עיוות חמור מאוד של הדמוקרטיה, שמפגיש מצד אחר תקשורת כוחנית ובריונית ומצד שני פוליטיקאים שצמאים לחשיפה תקשורתית ומוכנים לעשות כמעט הכול כדי לקבל אותה.

3. פרופורציות (1): הבנקים הרוויחו ביושר את הביקורת על היחס הנדיב שנתנו בעבר ללווים גדולים ועל הסלחנות כלפיהם בגביית החוב. עם זאת, ואין בכך כדי לנקות אותם מביקורת, צריך לשמור על פרופורציות ולהציג את העובדות לאשורן: מחיקות הנטו במערכת הבנקים ללווים עסקיים נעה בין 5 ל-6 מיליארד שקל, לאחר שברוטו הן הגיעו לכ-15 מיליארד שקל, אלא שחלק מהחוב התאושש (ריקברי, בעגה הבנקאית) ממימושי נכסים ועוד. 5-6 מיליארד שקל זה נשמע הרבה מאוד, אבל זה מעט מאוד ביחס לתיק האשראי של הבנקים ואפילו יחסית נמוך בהשוואות עולמיות. 5-6 מיליארד שקל מחיקות לאורך השנים לא ערערו את יציבות הבנקים וגם לא פגעו אנושות בביצועי מניותיהם, בדיוק כמו שהמחיקות באשראי המוסדי לא פגעו בביצועי החיסכון ארוך הטווח.

בעשר השנים האחרונות, הכוללות את המשבר הגדול של 2008, הניבו מניות מזרחי טפחות תשואה (נומינלית מתואמת דיבידנד) של 160% (בעיקר הודות לחגיגה במשכנתאות), מניות הבינלאומי הניבו תשואה של כ-141%, הפועלים כ-76%, לאומי כ-37% ואילו דיסקונט כ-17% בלבד (הרבה בגלל חוסר היעילות שלו ופחות בגלל אשראי ללווים גדולים). אגב, התשואות של מזרחי טפחות, של הבינלאומי ובמידה מסוימת של הפועלים מעידות שדווקא גרעין שליטה חזק במקרה הזה עדיף על שלטון מנהלים מבחינת בעלי המניות. בכל מקרה, הבעיה של המחיקות היא לא בעיה מאקרו-כלכלית, היא לא השפיעה על המשק באופן דרמטי. היא בעיקר בעיה מאקרו-מוסרית. שוב, אין בכך כדי להגן או להצדיק מחיקות, תספורות והסדרי חוב בשום צורה, אלא רק להעמיד את הדיון על התספורת ועל המחיקות בפרופורציות הנכונות.

כשעוסקים בהלוואות, יש גם כישלונות. אלה עובדות החיים. יש הלוואות שלא חוזרות במלואן או בחלקן ויש הלוואות שחוזרות בחלקן אחרי הסדר החוב. ברור גם שכמה לווים גדולים הצליחו לקבל הלוואות עתק, הן מהבנקים והן מהגופים המוסדיים, באופן שאיננו מתקבל על הדעת. העובדה שחלק מההלוואות נותבו להימורים או לעסקאות מפוקפקות, גם היא איננה מתקבלת על הדעת. העובדה שאנשים שקיבלו את ההלוואות והגיעו לחדלות פירעון ימשיכו לחיות בפאר ובהדר, הם וצאאציהם, מרגיזה ודורשת חקירה מקיפה. העובדה שבמקביל לכישלונם העסקי הם עשו הון להם ולבני משפחתם מכספי אחרים, היא עניין חמור. אבל בעניין הזה יש לכנסת, בית המחוקקים, תפקיד חשוב. אם הכנסת רואה בכך תופעה פסולה, והיא אכן פסולה, יש מספיק סעיפים בחוק החברות שאפשר לתקן, כך שאפשר יהיה להרים את המסך ביתר קלות בין התאגיד לבעלי החברה ולבני המשפחה שלו, כפי שמנסה היום לעשות עו"ד יוסי בנקל בתיק אליעזר פישמן. אלא שכבל וחבריו לא מחפשים תיקונים, אלא קרקסים.

4. פרופורציות (2): בהיסטוריה של המשק הישראלי, הסדרי החוב עם לווים עסקיים גדולים מתגמדים מול הסדרי החוב שנעשו מול גופים הקשורים למפלגתו של כבל, מפלגת העבודה. ראשית, הסדר הקיבוצים עלה למדינה יותר מ-20 מיליארד שקל ומגמד מחיקה לכל לווה גדול, יהא אשר יהא. שנית, וזה נושא שאינו נמצא בשיח התקשורתי-כלכלי אבל השלכותיו התקציביות משמעותיות - פי כמה וכמה מכל מחיקה או תספורת של חוב - קרנות הפנסיה ההסתדרותיות. כזכור, בנימין נתניהו החליט ב-2003 להלאים למעשה את כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות (כיום עמיתים) בשל גירעונות כבדים, משום שלעמיתי הקרנות הוענקו זכויות מופרזות ולא מציאותיות. הגירעונות נוצרו כי לא היה קשר בין ההפרשות של החוסכים במשך השנים לבין גובה הפנסיה שלהם, והיה בזבוז במשאבים ובכוח אדם. זכויות היתר של החוסכים בקרנות הללו נפגעו באופן מינורי, ובמקום זה המדינה נשאה בעול ההפקרות. עד עתה היא סייעה לקרנות הללו בהיקף של כ-37 מיליארד שקל ויש לה התחייבות לסייע בעתיד בעוד כ-127 מיליארד שקל. בסך הכול מדובר בכ-164 מיליארד שקל שכולנו משלמים, כולנו מסבסדים, באמצעות תקציב המדינה. בשנה שעברה, לדוגמה, הועברו לסיוע ישיר 1.7 מיליארד שקל והסכום הזה אף יותר גדול אך לא נחשף בדוחות הכספיים של המדינה.

הגירעונות הללו, לתשומת לבו של כבל, לא נוצרו סתם, ולא הייתה שום סיבה שתקציב המדינה יממן הפקרות ב-164 מיליארד שקל, רק בגלל הסדרים נדיבים מדי עם המדינה. את כל זה כבל צריך לזכור, לפני שהוא מתחיל בפסטיבל "כמו שימוע בסנאט".

eli@globes.co.il