תיאטרון | "ציד המכשפות" מטיפני, צעקני וחוזר על עצמו

לא שאני חושד בחוסר מודעות מצד מי מהיוצרים או השחקנים העומדים מאחורי הגרסה החדשה ל"ציד המכשפות" בקאמרי, אבל הבחירה להעלות את ההצגה היא לכל הפחות תמוהה באקלים הנוכחי, שמכיל לא רק מקרתיזם והדתתיזם במינונים גבוהים, אלא גם מי-טו-איזם במינון גבוה לא פחות. והנה, דווקא כשהשיח סביב MeToo מתעצם ותוך מאבק מתמיד על הלגיטימציה של המתלוננות, מאווררים את מחזהו של ארתור מילר, שמציג קבוצת נערות כגוזמאיות. מתחזות שטניות שמעמידות פנים כאילו השתלט עליהן שד, בשביל לשפוך את דמם של תושבי היישוב - לרבות של ההגונים שבו - ועושות זאת באמצעות עלילות שווא וממניעים שנעים על הגבול שבין הטיפש-עשרה הרומנטי לזה הנקמני. ואם לא די בכך, באחת מתמונות השיא, לוקחת על עצמה הדמות הנבגדת את האחריות על בגידתו של בעלה בה. היא הייתה קרה ומרוחקת, לדבריה, ורק חסר שהייתה גם מציעה את המיטה לו ולפילגשתו, כי הוא איש טוב. באמת איש טוב. הלו, אנחנו ב-2018, אפשר על הבמה גם אישה שהיא לא שקרנית, מופרעת, כנועה או אשמה מלידה בכל תחלואי הגבר שלה? סתם אישה טובה.

אז כן, זה המחזה. ושוב אומר, אני לא חושד בכוונות של מי מהיוצרים, לא של גלעד קמחי, ש"ציד המכשפות" היא הצגת הבכורה שלו כבמאי הבית של הקאמרי, ולא של גור קורן, שותפו זה כמה הפקות מוצלחות, שתרגם אותו עמו. אבל התוצאה מעוררת אי נוחות, ולא מהסיבות שהיא צריכה לעורר אי נוחות בגינן. אותו היקש שעשה מילר ב-1953 בין משפטי המכשפות בסיילם במושבה האמריקאית הדתית-פנאטית של המאה ה-17, ובין רדיפת אנשי הרוח באמריקה של שנות ה-50 על רקע מלחמת הדתות המודרניות, הקפיטליזם והקומוניזם - הולך לאיבוד בתוך בליל הדימויים שפיזר קמחי; ובתוך הווליום המטיפני, צעקני וחוזר על עצמו עד כדי התשה. "הסתכלי עליי!" הסתכלי עליי!" "הסתכלי עליי!". בסדר-בסדר, הבנו!

מקור ההשראה של העיבוד הזה, ודאי שחזותית עם התפאורה הקשוחה של ערן עצמון, הוא "סיפורה של שפחה" הטלוויזיונית. סדרת מופת שאי אפשר לשבח מספיק, ונדמה כי גלעד קמחי נחוש היה לייצר את ה"גלעד" (זהו שמה של הארץ הדיסטופית בסדרה) שלו - אותו שטח הפקר דיקטטורי, אכזרי ומדכא, שהנמקתו האידיאולוגית היא דתית ומשיחית. אומנם גדר הבטון שתוחמת את הבמה ואת היישוב, יכולה להתפרש גם כגדר ההפרדה שלנו פה - ובתוך בליל הדימויים, קמחי גם נותן הנמקה כזאת - אבל בעיניי זוהי קודם כול הגדר הדיסטופית המאיימת של "גלעד", שלצדה צועדות הנשים בסדרה, ואז גם רואות את חברותיהן תלויות על עמודי התלייה למען יראו וייראו.

אז מה הבעיה? ש"ציד המכשפות" אינו "סיפורה של שפחה", לא ברמת ההגשה, שפומפוזית ורועשת בניגוד לסדרה שהאימה שבה באה בלחישה מצמררת. וגם לא ברמת המהלך העלילתי - ואם בסדרה הלב יוצא אל הנשים הפוריות שנאנסות וחוות התעללות איומה, הרי שבהצגה, מעבר לאלגוריה הדתית, שקמחי נחוש שנחווה כיהודית-עכשווית ואולי גם מתנחלית (והרי בשביל זה כולם חובשים כיפות, ויש גם מאבטח עם מגפי צנחן אדומות, אפילו ששמות התואר נותרים נוצריים - ולמה לא ללכת עד הסוף עם היהדות, אגב?), אל מי הלב בדיוק אמור לצאת? עם מי נחווה המסע המטהר? עם הנערות, ששום עוול משמעותי אינו מוצג כאמתלה של ממש לנקמה שלהן? עם הגבר הבוגדני שמתקשה למחול על כבודו? אולי עם הכומר שרואה את האור בסופו של יום? זה מעט ודל מדי, ומשאיר את הצופה מנותק רגשית, כמו רבות מן הדמויות שנותרות סתמיות.

וכל זה מאכזב במיוחד על רקע המשאבים שניכר כי הושקעו בהפקה הזאת, עם קאסט רחב ומרשים (איתי טיראן, רמי ברוך, מרים זוהר, נטע גרטי, אלי גורנשטיין, יצחק חזקיה וכן הלאה), ועל הבמה המרכזית של הקאמרי. ובתוך זה, מילים חמות מגיעות לביצוע השטני של אביגיל הררי, לראשונה בקאמרי, אחרי כמה תפקידים מעולים בבאר שבע; לביצוע הכריזמטי של דן שפירא באחת ההופעות הטובות שלו, ולביצוע השקט והמדויק כל-כך של עירית קפלן. המשולש הרומנטי שבלב המחזה פועל, אבל מסביבו חומה רגשית בלתי עבירה.