עיקרון הנהנתנות: ארנון מילצ'ן לא לבד בים ההטבות לעשירים

1. על רק המלצות המשטרה בפרשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, חל בלבול עצום בנוגע ל"חוק מילצ'ן". הנה כמה עובדות הכרחיות לדיון הציבורי.

חוק מילצ'ן נחקק במהלך 2008 בתקופתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה. בזמן גיבוש החוק, כיהנו כשרי אוצר רוני בר-און ואברהם הירשזון. בדיון שהתקיים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, לקראת העלאת החוק לקריאה שנייה ושלישית, נכחו בין היתר יולי אדלשטיין (היום יו"ר הכנסת), זאב אלקין (היום השר להגנת הסביבה ולשעבר שר הקליטה) וראשי רשות המסים בזמנו, שתמכו בחוק: יהודה נסרדישי, אז מנהל רשות המסים, וגידי בר-זכאי, לשעבר סמנכ"ל בכיר ברשות המסים. עוד נכח מליץ היושר של החוק, עו"ד פיני רובין, שהשתמש בכל כישוריו המילוליים (ויש לו כאלה למכביר) כדי לקדמו.

 שאול אייזנברג / צילום: קובי קנטור

מה החוק קבע? במסגרת חגיגות ה-60 למדינה והרצון לעודד עלייה ולהחזיר ישראלים (ואת הונם) ארצה, תוקנה פקודת מס הכנסה באופן שמרחיב את הפטורים ממס הניתנים לתושב ישראל לראשונה ולתושבים חוזרים. התושבים שעמדו בקריטריונים שנקבעו קיבלו פטור ממס (אפס מס!) למשך 10 שנים על כל הכנסה שמקורה מחוץ לישראל. הפטור הקיף את מכלול ההכנסות, האקטיביות והפסיביות, שהיו לתושבים החוזרים. והיה גם בונוס: פטור מדיווח על נכסים והכנסות מעבר לים. למיליארדרים ש"עשו עלייה", הפטור הזה היה שווה זהב, מאות מיליונים לפחות - תלוי בהיקף ההון של כל אחד מהם. אחד המיליארדרים היה מילצ'ן, ובברנז'ה העסקית אף כינו את החוק הזה "חוק מילצ'ן", אבל צריך להדגיש, הוא היה רק אחד מהם. היו, כמובן, אחרים.

במהלך השנים הבינו ברשות המסים, שהשתתפה בגיבוש החוק, שהם הלכו רחוק מדי, גם בעניין הפטור מדיווח, מאחר שהפטור מדיווח לא איפשר לרשות לכמת את היקף הטבות המס. באין דיווח, אין נתונים ואין שום יכולת לדעת כמה הפטור הזה היה שווה. בפועל, ישראל הפכה למקלט מס בדיוק כמו איי קיימן ודומיהם. הפטור ניתן לתקופה ארוכה מדי (10 שנים זה המון זמן) וכלל פטור ממתן מידע. בעידן גלובלי שבו יש שיתופי מידע, מדובר בשערורייה רבתי שפתחה אפשרות להלבין הון בהיקפים אדירים בלי שתהיה לרשות המסים שום יכולת לדעת דבר וחצי דבר על כך. גם היו בטוחים: מדובר בהטבות מס בהיקפים של מיליארדי שקלים לפחות. מאז חוק ההסדרים של 2013 ניסתה רשות המסים לבטל לפחות את הפטור הגורף מדיווח, אבל בכל שנה הדבר לא עלה בידה, במיוחד על רקע התנגדות שרי הקליטה. נדגיש, לא דובר על ביטול החוק, אלא רק על ביטול הפטור מדיווח על הכנסות הנישומים שנהנים מהחוק.

 תד אריסון / צילום: תמר מצפי

בחוק היה גם סעיף שאיפשר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להאריך את תקופת הפטור לגבי תושבים חוזרים, לתקופה שלא תעלה על עשר שנות מס, ובלבד שביצע השקעה משמעותית בישראל שיש בה כדי לקדם יעדים לאומיים הנוגעים למשק המדינה (אם כי אפשר לסווג כל השקעה של עשרות מיליונים כ"יעד לאומי"). רק לאחרונה עלה בידה של רשות המסים לבטל את הסעיף הזה, כך שאין יכולת להאריך את תקופת החוק, גם אם מישהו מאוד מעוניין בכך.

שורה של גורמים בכירים מאוד במשרדים הכלכליים שאיתם שוחחנו ביממה האחרונה מדגישים שהם לא מכירים שום פנייה או שום דיון שהתנהל בתקופת לפיד להארכת "חוק מילצ'ן". ואנחנו מדברים על גורמים שהיו ועדיין בקיאים מאוד בפרטים של מהלכים כלכליים בולטים במשק הישראלי, והעדיפו מטבע הדברים לא להיות מצוטטים. ייתכן שהפנייה נעשתה במעגלים מצומצמים מאוד, מעגלים שבין נתניהו ללפיד בלבד, וייתכן שלפיד הבין שפנייה כזאת מגיעה "מלמעלה".

המשטרה עצמה איננה מספקת בהודעותיה הרשמיות ראיות נוספות לפנייה, לבד מעדותו של לפיד. וללפיד, כידוע, יש אינטרסים מאוד ברורים ומובהקים בהפלת נתניהו, מה גם שהוא בעצמו חבר, או היה חבר של מילצ'ן. אפשרות אחרת היא שהמשטרה פשוט חיפפה ולא עשתה את הבדיקות הראויות, כולל בדיקה עם מנהל רשות המסים ועם בכירים באוצר בנוגע לאפשרות שהייתה פנייה כלשהי להארכת החוק.

2. התקשורת עסקה רבות בענייני הוויזה של מילצ'ן ובענייני עסקאות שהיו או לא היו סביב ערוץ 10, אבל היא פספסה לחלוטין את המהות בכל הסיפור הזה של התחככות מיליארדרים בשלטון, לא רק בתקופת נתניהו. אין ספק, נתניהו ובני משפחתו העלו את ההדוניזם לדרגה קיצונית. כפי שנכתב פה בעבר, הם מתחו לממדים אדירים את הגדרת ההדוניזם, שלפיה התכלית והסיבה של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה. הרדיפה אחרי הנאות ותשורות נעשתה כביכול בעיניים עצומות לרווחה, בלי טיפת בושה, בלי טיפה של ערכים, בלי טיפה של רגישות. אבל כל אלה אופייניים לא רק לנתניהו. הרדיפה הזאת לא התחילה בו וכנראה גם לא תיגמר בו. היא הייתה אצל אולמרט, אהוד ברק ואפילו שמעון פרס. כל אלה אהבו מאוד את הכסף הגדול, את החיים הטובים והרעיפו את חיבתם על מיליארדרים, שהעריפו עליהם את חיבתם חזרה.

כל אחד עשה זאת בסגנונו ובדרכו, אבל העיקרון אותו עיקרון. אפילו הטוען לכתר, יאיר לפיד, לא ממש שונה מהם, רק שהוא הבין שהחיבור הזה מסב לו נזק והוא מנסה להתנער ממנו.

אותם ראשי ממשלה טיפחו משרדי עורכי דין פרטיים שטיפלו בענייניהם ונהנו מקשרים ולקוחות. אצל נתניהו היו אלו דוד שמרון ויצחק מולכו; אצל שמעון פרס ז"ל היה זה עו"ד רם כספי, אצל אהוד ברק - גיסו ושותפו לעסקיו דורון כהן, משרד הרצוג-פוקס נאמן ואפילו אלדד יניב, שיכול לקבל את פרס השרלטנות על הצגת עצמו כלוחם ללא חת בכל תופעות השחיתות, שהוא היה חלק מהן וייצג אותן בעבר. אצל אולמרט היו אלה בעיקר אלי זהר ואורי מס, אצל אריאל שרון ז"ל אלו היו דב ויסגלס ויורם ראב"ד. החיכוך שלהם עם ראשי הממשלה הביא להם עוד ועוד כסף ועוד ועוד אינטרסים.

3. הבעיה בחיבה שרוחשים ראשי ממשלה לכסף הגדול היא לא סיגרים או שמפניות, או כל תשורה אחרת. הבעיה העיקרית אינה הפגנת חיבה כלפיהם או אימוץ גינוני החיים הטובים והראוותניים שלהם. הבעיה היא, כפי שאנחנו מדגישים שוב ושוב, היא באימוץ התפיסות שלהם. חוק מילצ'ן הוא דוגמה מצוינת לכך. הכסף הגדול מאוד נמצא אי שם עמוק בחוקי המס, שפעם אחר פעם מוכיחים לנו שהם נכתבו בשביל העשירים, הסופר-עשירים. הם ועורכי הדין שלהם, הם ורואי החשבון שלהם, יעשו הכול כדי לשלם כמה שפחות מס על ההון שלהם, כולל שיט ביאכטה במשך רוב ימות השנה.

 סמי שמעון / צילום: תמר מצפי

מי שחשב שמילצ'ן (שהתנהלותו, אגב, מעוררת בחילה) התחבר לנתניהו, ללפיד ולפוליטיקאים אחרים רק כדי לקבל עזרה עם הוויזה שלו או כדי לקבל הקלות כלשהן בערוץ 10 אינו יודע על מה הוא שח. הטבות המס בחוקי המס שווים לאנשים האלה מיליארדים. הן עוברות אישורים מסודרים, דרך ועדות הכספים והרגולטורים המתאימים, מתחת לרדאר של העיתונות הכללית. הכול חוקי, אבל מאוד מסריח.

4. עם זאת, אנחנו חייבים להדגיש: ה"פטנט" של "חוק מילצ'ן" אינו ייחודי. ראשי ממשלות, נשיאים ושרים תמיד נצמדו חזק לעשירי הגולה. התירוץ היה ונשאר, כמו בפרשת מילצ'ן ונתניהו, לאומי ביטחוני. הם יהודים טובים שסייעו לישראל במאבקה, ובמילים אחרות יהודים בעלי עסקים רב-לאומיים שסייעו ל"מוסד" בשנים הקשות, בין היתר גם במשרדים, חשבונות והעברות כספים, ולכן מגיעה להם תמורה - לפעמים בהטבות מס מיוחדות, לפעמים במתנות נדיבות ולפעמים בפרוטקציה כזו או אחרת.

מילצ'ן נמצא עכשיו במרכז החדשות, אבל כלכלת ישראל משובצת באנשים כאלה. הנה כמה דוגמאות מים ההטבות שניתנו לאלה ש"אנחנו חייבים להם":

חוק החברה לישראל 1968: קבוצה נבחרת של בעלי הון יהודיים כונסה כאן אחרי מלחמת ששת הימים, ובהם אדמונד רוטשילד, אייב פיינברג (לימים שותפו הבכיר ובעל ההון הגדול שאיפשר למוזי ורטהיים ז"ל, בוגר מוסד בעצמו, להקים את קוקה קולה ישראל), זיגמונד ורבורג, שאול אייזנברג שהגיע מיפן ועוד ועוד. תשקיעו כאן, אמרו להם, "קנו" מאיתנו את המיטב שבמיטב - למשל 26% ממניות בית הזיקוק, 50% ממניות צים שהיו אז מונופולים גדולים - ותקבלו אשראי ממשלתי נדיב, הנחות ביבוא חומרי גלם, דילוג ביורוקרטי, טלפון ישיר לראשי ממשלה, שרי אוצר ותעשייה, וגם סעיף מיוחד בחוק עידוד השקעות הון שמבטיח פטור ממס הכנסה ל-30 שנה. לישראלים אמרו: אנחנו חייבים להם הרבה הרבה.

שנים ארוכות אחרי, ב-1990, היה זה גביר אחר, תד אריסון. אחרי שהיה לאחד מאנשי העסקים האמידים בארה"ב, ויתר על אזרחותו האמריקאית כדי לחמוק ממסי הירושה שהונהגו שם. הוא חידש את דרכונו הישראלי, ובתמיכה מסיבית של משרדי ממשלת ישראל דאז הפך לתל אביבי שכל הונו פטור ממס, וכל דלתות הצמרת פתוחות בפניו. לימים רכש את שיכון ובינוי מההסתדרות ואת בנק הפועלים מהממשלה.

בין לבין הייתה כאן גם משפחת ספרא, משפחת בנקאים ותיקה מאוד, שעברה מסוריה לברזיל והקימה רשת נדל"ן ובנקאות בינלאומית שמרכזה בדרום אמריקה. באיזשהו שלב נכנסה המשפחה, בראשות ג'וזף ספרא, לשליטה בבנק הבינלאומי בישראל - אבל לא בשמה אלא תחת שמו של משקיע יהודי אחר. הטענה הרשמית הייתה אז חשש מהחרם היהודי והעדפת המשפחה להישאר בצל. השלטונות בישראל ידעו היטב מי בעל הבית האמיתי, אבל הסכימו לשחק את המשחק כך שגם המשקיעים בבורסה וגם לקוחות הבנק לא ידעו מי באמת בעליו.

היה גם מארק ריץ', הוא סמואל דיוויד רייך, שהתעשר מאוד מעסקי סחר בנפט וחומרי גלם, עד שהסתבך עם שלטונות המס האמריקאיים. בסוף 1983 הגיש נגדו רודולף (רודי) ג'וליאני, אז התובע הפדרלי בניו יורק, כתב אישום עם 63 סעיפים קשים על התחמקות ממס בהיקפים גדולים, הונאות וגם סחר עם האויב. ריץ' ברח מארה"ב לעיירה צוק בשווייץ, ובמשך שנים נותר ברשימת עשרת המבוקשים הכבדים של FBI. במשך כל השנים האלה הוא היה בקשרים הדוקים, כולל תרומות, עם הצמרת הישראלית, ובראשה שמעון פרס המנוח ולימים גם אהוד ברק. ב-20 בינואר 2001, פנה ברק, ראש ממשלת ישראל אז, בסיוע פרס ובכירים ישראלים נוספים לביל קלינטון, שהיה אז ביומו האחרון בבית הלבן, וביקשו שיעניק לריץ' חנינה נשיאותית. הוא הסכים. הנה מה שכתוב בשורה האחרונה בערך שהוקדש לו בוויקיפדיה: "ריץ' סייע באמצעות קשריו וממונו בהעלאת יהודים מתימן ואתיופיה... במהלך כל אותם שנים סייע ריץ' לארגוני מודיעים ישראליים במידע על איראן ובשימוש במשרדיו על ידי סוכני מודיעין".

על הדרך היה גם סמי שמעון, יהודי אנגלי שהיה מקורב מאוד לאריאל שרון המנוח, שהמימון לרכישת חוות השיקמים שלו התקבל מאיש העסקים היהודי האמריקאי משולם ריקליס. גם עליו נאמר לימים שאנחנו חייבים לו רבות. שרון אמר אז, ב-1992, שעמישראל חייב רבות לסמי. אז שמעון רכש בכסף נמוך את החברה ההסתדרותית המתקשה דאז יכין חקל, על מלוא קרקעות הפרדסים המיובשים שלה בלב לבה של הארץ, בהמתנה לשינוי ייעוד.

גם החקירות הנוכחיות בארה"ב של בנק הפועלים ומזרחי טפחות, וזו שכבר הסתיימה בלאומי, החלו בימים ההם, כשישראל סייעה באופן פעיל ומסיבי ליהודים אמידים במדינות שונות להוציא, להבריח כספים כבדים אל מחוץ למדינותיהם, ועל הדרך גם להימנע מתשלומי מסים. ההרגל הזה, שכונה "פתח"ים" - פיקדונות תושבי חוץ, נמשך עשרות שנים וקיבע את דמותה של הבנקאות הישראלית כזרוע הביצוע של האינטרסים הממשלתיים.

ואלה רק טיפה בים ההטבות. מילצ'ן לא היה מעולם לבד בעסק הזה.