טלוויזיה | "ארתור מילר: מחזה חייו" הוא דוקו שאסור לפספס

רק אפשר היה לדמיין מה היה חושב על ביזור התרבות של ימינו, שבה כל צייצן, בלוגר ויוטיובר הם בעלי פוטנציאל השפעה רחב לא פחות מאשר האמן הקלאסי

“ארתור מילר: מחזה חייו”  / צילום: באדיבות yes דוקו
“ארתור מילר: מחזה חייו” / צילום: באדיבות yes דוקו

יש כל-כך הרבה רגעי מופת ב"ארתור מילר: מחזה חייו", ובאמת שאל תרשו לעצמכם להחמיץ את הסרט התיעודי החכם, הכן והרגיש הזה שיצרה בתו, הקולנוענית רבקה מילר, אבל היה אחד שתפס אותי יותר מכולם. הרגע שבו ארתור מילר, מחשובי המחזאים האמריקאים של המאה העשרים ובכלל, משחזר את רגע ההפנמה שזה נגמר - ההשפעה שלו אינה כשהייתה. זה רגע מכונן, בעיקר כי הוא אינו רגע פרטי של מילר, אלא כזה שלוכד תקופה שהסתיימה. תקופה שבה לגיבורי התרבות הייתה המסוגלות המרבית להשפיע על המציאות ולשנות אותה. את האופן שבו חברה תתבונן על עצמה ותתכנס פנימה לביקורת קולקטיבית. מילר מספר למצלמה כיצד הוא הרגיש שזה הפך לסתם, עוד מחזה שכתב - ודווקא ההפקה הייתה טובה וגם הבימוי, אבל זה כבר לא הזיז כלום לאף אחד. לא כמו שהוא טלטל את אמריקה ב-1947, עדיין מדממת ואוספת את עצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם המחזה "כולם היו בניי", שהראה את הפנים האופורטוניסטיות של הפטריוטיזם. לא כמו שהשפיע שנתיים לאחר מכן "מותו של סוכן", מחזה ששאב את השראתו מילדותו של מילר בצל קריסתו של אביו בשפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים. ולא כמו "ציד המכשפות" שהתעמת בעוצמה ובזמן אמת עם המקארתיזם.

העשור המשמעותי ביצירתו של מילר ארע בשנות הארבעים-חמישים של המאה שעברה. היו קולנוע, גם טלוויזיה בתחילת דרכה, אבל לא תקשורת המונים דו-סטרית, ודאי שלא רב-ערוצית ומשוכללת כפי שיש היום. הימים הם ימי טרום ההפרטה של מוקדי הכוח וההשפעה. מילר נפטר (היה יהודי) ב-2005 כשהוא נושק ל-90, ורק אפשר היה לדמיין מה היה חושב על ביזור התרבות של ימינו, שבה כל צייצן, בלוגר ויוטיובר הם בעלי פוטנציאל השפעה רחב לא פחות מאשר האמן הקלאסי, הממסדי.

זה מרתק, וזה רק ויץ קטנטן מסרט חם ועתיר תובנות שיצרה בתו למחלקה הדוקומנטרית של HBO. מרתק כי מילר חיי חיים כמו שמעטים חיו: הוא היה נשוי שלוש פעמים, הפעם השנייה הייתה למרלין מונרו, והשלישית לאמה של רבקה מילר (שבעצמה נשואה לשחקן דניאל דיי לואיס). הבת מציגה את אביה בלי פילטרים, חשוף וגלוי לב לרבות בנוגע לאכזבות הרבות ולביקורות המעליבות שספג בדרך. וזה מרתק, גם משום שמילר חי ונשם את אמריקה של המאה שעברה - המאה של האידיאולוגיות הגדולות - ושיקף אותה שלב אחרי שלב. הוא היה ממבקריה החריפים, אבל גם בשר מבשרה, והשעות עם בתו בגראג' הכל-כך אמריקאי, הם פשוט מעדן - פרסונלי וקולקטיבי גם יחד.