החיים הם שיר

פס-הקול של אומה מורכב לא מספרי השירה המאובקים אלא מפזמוני הפופ שלה

החיים הם שיר / איור: תמיר שפר
החיים הם שיר / איור: תמיר שפר

א. אני שייך לדור שהמדינה פחות או יותר בגיל של ההורים שלו. מדובר על יותר ממיליון אישה ואיש בישראל. זה אומנם רגיל וטבעי לנו, שהרי אחרת לא ידענו, אבל דווקא עכשיו - במלאות שבעים שנה למדינת ישראל - חייבים להודות שיש פה גם משהו עם פוטנציאל למוזרות מסוימת שקשה לשים עליה את האצבע, לא ככה?

אינני פסיכולוג או בן של פסיכולוג, אבל זה נראה לי משהו שאפשר לפתוח עליו קתדרה ולעשות ממנו קריירה מפוארת של טיפול ומחקר: דפוסי הגירה, יחסי גירושים, שאלות כמו האם מערכת היחסים שלך עם הוריך היא מראה מעוותת של יחסך למדינה; האם פטריוטים מתייחסים יפה יותר להוריהם המתבגרים; איך באים לידי ביטוי מרד הנעורים ופער הדורות כשהם מופנים באופן שווה כלפי ההורים והמדינה.

אולי זה קשור ואולי לא, אבל אלה האנשים שהתחילו להתייחס לחיילים כאל ילדים. אולי זה קשור ואולי לא, אבל אלה האנשים שהרימו ומרימים את הנסים של כמה מהמרידות המשמעותיות בישראל - המזרחית, המעמדית, המגדרית. ואלה בדיוק אותם האנשים שמהווים את מעמד הביניים הרדום, העומד בפקקים, הנושא בנטל שרק הולך וכבד. אם המדינה וההורים שלך הם באותו גיל, נראה לי שאתה מרגיש בבית, לרע ולטוב.

ב. אני חושב את כל המחשבות הלא יעילות במיוחד האלה כשאני פונה שמאלה מכביש 90 אל כביש 40 ומתחיל לטפס בדרך המתפתלת צפונה, בנסיעה מאילת לתל-אביב. ככל שנצפין, תכבד התנועה, יתארכו הפקקים ויתרבו הנוסעים בפראות. אני לא מתעצבן. השמש עדיין ברום הרקיע, אבל הערב היא תרד על היום האחרון של חופשת הפסח, ולמחרת נפתח "שבוע העצמאות". כמו פורים, גם יום העצמאות נמתח עד שתפח והפך לשבוע שלם של פעילויות: הבקרים נפתחו בשירת מקהלה ובחצר רקדו הורה. את הנסיעה, אם כן, הקדשנו להשלמת שיעורים של הרגע האחרון: חזרה גנרלית על שירי המקהלה ומעבר על שיריה של שמרית אור, לרגל מפגש של השכבה עם הפזמונאית, ששירה "הללויה" עמד במרכזה של אחת משלל הסערות הקטנוניות שליוו את חגיגות השבעים.

ובגלל זה אני לא מתעצבן, כי אנחנו שרים כל הדרך, ויש קטעים כאלה, כשהרכב מתעקל לו לאיזה סיבוב והנוף המדברי מציג את עצמו לפתע, רב הוד ורגש, בדיוק כששרים את "ולנטינו ולנטינו, מי היה מאמין שהיית פשוט, שהיית תמייים - ולנטינו", ואני נרגש עד עמקי נשמתי מזה שאפשר לחרוז ולנטינו וקלמנטינות - מי היה מעלה על הדעת לחרוז את המילים האלה?

ג. אנחנו ממשיכים לנסוע - שיזפון, שיטים, ציחור - ולשיר משירי אור.הנכד שלה חבר של הילד שלי, בגלל זה היא באה לבית הספר. בואו נדלג על הללויה, אנחנו מציעים לילדים. תוך רגע מתמלא האוטו בצלילי "דון ז'ואן" של חלב ודבש. כמו כמעט כל מי שגדל בשנות ה-80, אני מוצא שהקליפים של "עוד להיט" חרוטים לי בגזע המוח, כמו כל שירי הפופ העברי הסינתטי והנהדר של שנות ה-80. מרכז גוף העבודה של שמרית אור הוא באייטיז, מרכז גוף העבודה של ילדותי גם הוא באייטיז, מה עוד צריך בשביל חיבור טוטאלי? "כל הכבוד, דון ז'ואן איך אתה בורח בזמן", אנחנו שרים. "והן יודעות מהו הסוד - דון ז'ואן!", עונה המדבר. שמישהו ייתן לאישה הזו פרס ישראל! (ולא רק בגלל שהנכד שלה חבר של הבן שלי, וגם לא בגלל שהיא, כמוני, עברה השתלת כליה. אלא בגלל הפזמונים: באתר המילים "שירונט" יש 133 פזמונים פרי עטה והפזמון הוא בעיניי הרבה מעל השירה; הוא לא נפוח כמותה והוא בעיקר לא עומד לבד באמצע דף לבן כמו איזה אני לא יודע מה; יש לו לחן, יש לו מבצעים). הרי בסוף, פס-הקול של אומה מורכב לא מספרי השירה המאובקים אלא מפזמוני הפופ שלה - או במילים אחרות, ממה שאפשר לרקוד.

שירי המקהלה מתנגנים גם הם במדבר החרב: "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד!" (דתיה בן-דור) ו"ים המלח מול אדום / ואשת לוט צופה לסדום" (אילן גולדהירש). דברים כאלה עובדים עליי, ולא אכפת לי כלום! כי הרגשת הבית המוכרת / בתוך עורקיי זורמת כמו חשמל. בחלק האחורי של המוח שלי אני זוכר בקושי שיהורם גאון דיבר כל מיני שטויות בזמן האחרון, אבל גם זה לא אכפת לי! כולם הרי מדברים שטויות כל הזמן.

אנחנו נכנסים למכתש רמון בשירת "וגם אם ארוכה הדרך ורבה הדרך - נעבור בה יחדיו". פזמונאי נמדד בשירי הדרך שלו, אני אומר לילדים ומצטט להם: "עוד תראי את כל הדרך, עוד תלכי בה: היא שלך, גם אם לא תהיה תמיד קלה". יפה, הם אומרים.

כי בסוף כל מה שיש לך זה שירים. כל מה שיש לך? כל מה שאתה. לפני שבועיים הייתי בבית כנסת, בן של חבר שלי עלה לתורה ואני - שנים לא הייתי בבית כנסת - זכרתי את כל השירים ושרתי אותם בקול גדול. אני חושב שאם תפרקו אותי לגורמים, כמו צעצוע מכני, בתוכי יהיו רק שירים. ערימות של שירים שסתם מונחים בכל מקום, בלי סדר ובלי נושא, בלגן אדיר של שירים, רובם בעברית כי אני ישראלי.

ד. האוטו עולה את המכתש בואכה מצפה רמון. אנחנו עוד זוכרים את יום העצמאות השלושים למדינה, השווצנו לילדים והתחלנו לשיר בקולי קולות את 'לארצי יש יום הולדת, אתם ודאי יודעים, אתם ודאי זוכרים שהיא כבר בת 30 ונשיר לך שיר, הללויה, עם כל הלב וכל הנשמה'. שימי, שימי ביוטיוב, אמרתי לגלית, אחחח איזה שיר, כבר לא כותבים שירים כאלה היום, תאמיני לי, אתם שומעים ילדים? כבר לא כותבים שירים כאלה היום!

שתי דקות וחצי אחר-כך, הבנתי למה. מה שנחרט בזיכרון כשיר עולץ ועוצמתי ששרים אותו בקול גדול ובנפנופי ידיים, התברר כשיר איטי ולאה, שרק בסוף מואיל בטובו להתחמם, ובעיקר - כולם נושאים עיניים למרום, מתפללים ומייחלים ש"בימינו יכון בית המקדש". יש הרבה תפילות בלהיטים של ההווה, והמון דת ואמונה והכול סבבה - אבל אף אחד לא ישיר היום על לבנות את בית המקדש. מי אמר שלא התקדמנו קצת, או כמו שאומרת הסיסמה הרשמית של חגיגות השבעים: "כן, יש במה להתגאות!". סיסמה על הפנים בעיניי. הרי ברור שיש על מה להתגאות, אז למה האפולוגטיקה? זה נקרא כמעין הצהרה מתריסה בפניו של איזה שד דמיוני שטוען שאין שום דבר להתגאות בו, רק דברים להתבייש בהם. גם כאלה יש, ודאי וודאי, אבל לא יקרה להם כלום אם לא ידובר בהם שבוע אחד.

אני ממש זוכר את יום העצמאות השלושים - הייתי בן שמונה. הייתה לי חולצת טריקו לבנה שהודפסה במיוחד עם דגל והכול. אני זוכר את יום העצמאות ההוא כאירוע משמח במיוחד - שלושים למדינה! אז לא קלטתי, אבל מה זה שלושים למדינה? זה כלום. היום אני לא מוכן לדבר עם אנשים בני שלושים מרוב שהם צעירים.

ה. אנחנו ממשיכים לנסוע, עוברים את שדה בוקר, עוברים את צומת הנגב, עולים על כביש 6, המרכז כבר קרוב, התנועה מתחילה להיות כבדה ופראית יותר. "מוזיקה היא געגוע אל הנעלם", שרה חלב ודבש שיר של אהוד מנור ואז פתאום עולה בי מחשבה שלא חשבתי קודם: אם ראיתי את יום העצמאות השלושים למדינת ישראל, סיכוי מסוים שאראה גם את חגיגות המאה למדינה. קשה לומר כמה מסוים הסיכוי, שהרי המשתנים רבים מדי, אבל בסופו של דבר, מדובר בחמישים-חמישים. או שכן או שלא.

ובדיוק כשאני מתחיל לגלוש למחשבות נוגות, שר אבי טולדנו עוד שיר של שמרית אור, "אני חי, חי, חי/ והשמש מעליי / עוד תזרח על דרך ארוכה", ואני מתעודד. יש חיים, יש שמש, יש דרך - הכול בסדר. חג שמח.