איזון, פוקוס, כוחה של קבוצה: מה למדתי מרכיבה על אופניים

גיליתי שאופניים זה הרבה יותר מדיווש ורכיבה • למדתי דרכם כמה חשוב למצוא את האיזון לצורך התנועה קדימה, ושחייבים להביט קדימה למרחק בלי להוריד את העיניים מהמטרה

חוכמת הגלגל / איור: עומר הופמן
חוכמת הגלגל / איור: עומר הופמן

רבים יגידו שאחד הדברים היחידים שיותר משעממים מלרכוב על אופניים - זה לצפות בתחרות רכיבה על אופניים. ובכל זאת, כ-300,000 איש (כמו בהפגנת ה-400,000 של מלחמת לבנון, תמיד יש את הראשון שזורק מספר וכולם זורמים איתו, אבל מי סופר), שעד לפני חודש לא שמעו מעולם את הביטוי "ג'ירו ד'איטליה", חשו ששום דבר בחיים לא יחסום בעדם מלהגיע חמושים בטלפון נייד לנקודה כלשהי במסלול, להמתין שעה ארוכה ואז לראות להרף עין עשרות אנשים שהם לא מכירים מדוושים בדבוקה ונעלמים קדימה - ואז ללכוד אותם לרגע במצלמה הסלולרית שלהם ולהפיץ בשלוש קבוצות שונות, כהוכחת נצח שגם הם היו שם.

כמי שמאמין בחוכמת ההמונים - בעיקר לאחר שגיליתי במפתיע שתוכניות בישול בטלוויזיה הן להיט ענק (אני לא לגמרי מבין איך זה יכול להיות, כי הרי שני החושים הפעילים ביותר, אצלי לפחות, בתחום הקולינרי, חוש הטעם והריח, לא עוברים מסך) - למדתי שעל טעם ועל ריח אכן מיותר להתווכח. ובעצם, כמו שבתוכניות הבישול חוש הראייה והדמיון משלימים את החסר, כך גם בתחרות האופניים. רגש הגאווה הלאומית, הרצון שיכירו בנו, והרצון להיות שייך ולקחת חלק במשהו שגדול מאיתנו ניצחו, והובילו מאות אלפים אל המסלול. וכן, לעיתים צריכים להגיע לכאן 176 רוכבי אופניים זרים, כדי שאנחנו נביט בתחרות שלהם ונגלה כמה יפה המדינה שלנו.

גם אני בחרתי אופניים בפעם השנייה בחיי, 25 שנים אחרי שהראשונות נגנבו ממני בתקופת התיכון. אחרי שנים של רכיבה מחודשת, גיליתי שאופניים זה הרבה יותר מדיווש ורכיבה. למדתי דרכם כמה חשוב למצוא את האיזון לצורך התנועה קדימה. למדתי שכדי להתקדם בצורה המיטבית חייבים להביט קדימה למרחק בלי להוריד את העיניים מהמטרה ושעמידה במקום מובילה לנפילה והיא לא באמת אופציה עבורנו. אחרי עשרות אימונים ברכיבה בפלאטון (הרכיבה בדבוקה), למדתי את כוחה של הקבוצה. למדתי כמה קל יותר להיות חלק מקבוצה, כמה אנרגיה עודפת צריך להשקיע מי שרוכב בראש, ביחס לאלה שאחריו, ומנגד, כמה כיף להוביל, למרות המאמץ העודף. למדתי כמה חשוב לבצע התאמות לקבוצה שלך כדי להימנע מתקלות וכדי להיות שייך. כמה חשוב לדעת לזרום עם המסלול ולעשות התאמות גם לדרך המשתנה, וכמה השביל, שהיה שם עוד קודם, יותר חכם וחזק מהצועדים עליו או מהרוכבים בו.

האופניים לימדו אותי איך קמים, ממשיכים וחוזרים למסלול אחרי כישלון או נפילה. אחת הרכיבות היותר מורכבות וטעונות שלי הייתה בפעם הראשונה שבה עליתי שוב על אופניים, שבוע אחרי שהשתחררתי מבית חולים, בתום 17 שעות של אובדן הכרה אחרי תאונת אופניים עם חבלת ראש קשה.

החזרה למסלול שבו נצרב בבשרך קושי, כישלון או כאב, התרגול להישיר מבט אל הפחד, לרכוב לתוכו ולהמשיך הלאה, כי לפעמים (דווקא לא באופניים), חייבים להמשיך הלאה, מלמדים הרבה. אני חזרתי אז לרכוב, כי שלושה חודשים אחר כך, הייתי רשום לתחרות איש ברזל בגרמניה (הם לא הסכימו להחזיר לי דמי רישום). התחרות כללה גם קטע רכיבה של 180 ק"מ, ומאוד מומלץ לתרגל רכיבה לקראת תחרות כזו.

שם אתה מגלה שהצבת המטרה, בעיקר כשהמטרה ברורה, מלמדת אותך להתאושש ולהמשיך קדימה. בתחרות כזו אתה מגלה כמה הקהל חשוב לך. אף אחד מהם לא מכיר אותך, ולהיפך, אבל כשאתה מטפס בעלייה, והמון אנשים משולהב מעודד אותך ומשום מה רץ לידך וצועק משהו, אתה פשוט נותן יותר עבורם ועבורך.

רק מי שרוכב ונתקל לפתע, אחרי עיקול בדרך, בקושי העצום הכרוך ברכיבה נגד הרוח, שמכה בפנים, מבין עד כמה נעזר ועד כמה היה לו קל עד אותו רגע כשהרוח הייתה בגבו, והוא אפילו לא שם לב ולא היה מודע לקלות הבלתי נסבלת של הקלות ההיא. וכשאתה שם, רק אתה והאופניים, אתה מבין ומצליח להעתיק את ההבנה הזו לחיים שמעבר לאופניים, ולהוקיר את מצבך הטוב, את הקלות שהיא מנת חלקך בעת הזו, את הידיעה שעוד נכונו לנו עיקולים בדרך ושחשוב למצות עד תום את כוחו של הרגע הזה. ואתה מבין את עוצמת החופש ואת החוויות הנפלאות שהיציאה החוצה, אל הדרך, טומנת בחובה, עבור כל אחד שפשוט מוכן לעשות מעשה ולעלות על המסלול.