החברה לפיתוח פ"ת חדלה לגבות ביתר דמי חניה בחניון "השוק"

הליך משפטי שהתקיים בשנים האחרונות בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מיכל נד"ב) הביא לכך שהחברה לפיתוח פתח-תקווה בע"מ תחדול מגביית יתר שביצעה עד לא מזמן בחניון "השוק" בפתח-תקווה, גבייה אשר נעשתה בניגוד להוראות חוק עזר בעיר.

בשבוע שעבר (ב') ניתנה החלטת השופטת נד"ב בכל הקשור לגמול ולשכר-הטרחה שייפסק למגיש הבקשה לאישור תובענה ייצוגית ולבא-כוחו. וזאת לאור העובדה שהצדדים להליך המשפטי הגיעו להסכמות שהביאו למחיקת הבקשה לאישור מחד ואת חדילתה של החברה לפיתוח מגבייתה הלא חוקית מאידך.

לפי פסיקת בית המשפט, על החברה לפיתוח שהודתה בעצם חדילתה בכך שגבתה דמי חניה באופן לא חוקי, לשלם כ-100 אלף שקל הוצאות לתובע הייצוגי אמין מרג'יה ולבא-כוחו, עו"ד גולן נפתלי. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית עצמה נמחקה, וזאת כאמור לאור הסכמה אליה הגיעו הצדדים להליך בהמלצת השופטת נד"ב.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה על-ידי מרג'יה עוד בחודש נובמבר 2016, במטרה להביא להשבת כספים שנגבו ביתר בגין דמי חניה בחניונים שמפעילה החברה לפיתוח פתח-תקווה בניגוד להוראות חוק עזר לפתח-תקווה (העמדת רכב וחנייתו), כך לפי הנטען.

הבקשה לאישור התייחסה בשעתו ל-4 חניונים שמפעילה המשיבה, כזרועה הארוכה של עיריית פתח-תקווה: חניון היקב, חניון היכל התרבות חניון קריית אריה וחניון השוק.

המשיבה שינתה את מתכונת הפעלת חניון השוק לצורך התרת הגבייה

טענותיו הראשוניות של התובע הייצוגי (המבקש) נגעו לכך שחויב בתשלום 20 שקל לשעת חניה אחת בגין חניה בחניון קריית אריה בפתח-תקווה, וזאת בניגוד להוראות חוק העזר הקובע כי תעריף החניה לשעת חניה בחניון מוסדר עומד על סכום של 4.20 שקל (2.5 שקלים בתוספת הצמדה בהתאם להוראות חוק העזר).

עוד ציין המבקש כי בחניון היכל התרבות התעריף לכניסה חד-פעמית הוא 20 שקל; בחניון השוק התעריף לכניסה חד-פעמית הוא 16 שקל; בחניון היקב התעריף לשעה הראשונה הוא 7 שקלים, והתעריף לכל 15 דקות נוספות הוא 2 שקלים. תעריף חניה יומית הוא 20 שקל.

מנגד טענה החברה לפיתוח כי הוראת סעיף 3 בתוספת השנייה בחוק העזר מתירה לה במפורש לגבות תעריף יומי בגין חניה בחניון המוסדר באמצעות סדרן. המשיבה מפעילה 3 חניונים מוסדרים באמצעות סדרן: חניון קריית אריה, חניון היכל התרבות וחניון היקב, והיא גובה בהם אגרת חניה בתעריף יומי (לחונים מזדמנים שאינם מנויים). לפי החברה לפיתוח, התעריפים היומיים הנגבים בחניונים מושא הבקשה לאישור הם נמוכים מהתעריף היומי העדכני הקבוע בסעיף 3 בתוספת השנייה בחוק העזר. בנוסף טענה החברה לפיתוח כי היא החלה להפעיל מחודש יוני 2012 את חניון השוק שהוא חניון מוסדר באמצעי תשלום (ולא באמצעות סדרן) והתעריף היומי הנגבה בו הוא בשיעור סביר.

בדיון שהתקיים בפני השופטת נד"ב בספטמבר אשתקד, המליצה השופטת לצדדים לשקול את האפשרות שהמבקש ימחק את בקשת האישור הנוכחית, באופן כזה שיראו בה הודעה מוקדמת לעניין ההלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון בעניין יונס, ועל-ידי כך תוכל החברה לפיתוח לחדול מגבייה בחניון השוק והצדדים יטענו לגמול ולשכר-טרחה.

לאור הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, הגישה החברה לפיתוח באפריל השנה הודעה לבית המשפט לפיה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מחקת, והיא מצידה תחדל מגבייה לפי הלכת יונס (בעניין יונס התייחס השופט בדימוס אליקים רובינשטיין לסוגיית הגמול לתובע הייצוגי ושכר-הטרחה לבא-כוחו במקרה בו הרשות חדלה בעקבות פנייה מוקדמת באופן המייתר את הגשת התובענה).

במסגרת ההודעה ציינה החברה לפיתוח, כי בשונה מיתר שלושת החניונים המופעלים על-ידה (חניון קרית אריה, היכל התרבות והיקב) כחניונים המוסדרים באמצעות סדרן כהגדרתו בחוק העזר, הופעל חניון השוק משנת 2012 כחניון המוסדר באמצעי תשלום (ולא באמצעות סדרן).

נוכח הערות בית המשפט ציינה החברה לפיתוח כי על-מנת שתוכל לחייב בגין אגרת חניה בחניון על-פי תעריף יומי והבסיס החוקי לגביית אגרה כאמור בחניון המוסדר באמצעי תשלום, שונתה מתכונת הפעלתו של חניון השוק לחניון המופעל באמצעות סדרן, בדומה ליתר החניונים המופעלים על-ידה (לגביהם הוסכם כאמור על מחיקת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית).

בהתאם, בית המשפט הורה על מחיקת הבקשה לאישור וקבע כי החברה לפיתוח "אכן חדלה מגביית היתר בהתייחס לחניון השוק עם שינוי מתכונת הפעלת החניון החל מיום 8.4.18".

טיעונים לפסיקת גמול ושכר-טרחה

בהתאם לאמור בהלכת יונס, הצדדים הגישו לבית המשפט טיעונים לפסיקת גמול ושכר-טרחה.

לפי בית המשפט, הגמול ושכר-הטרחה הם נגזרת מהיקף גביית היתר, לכל היותר במשך 24 חודשים. עניין זה, מציינת השופטת נד"ב, עולה בקנה אחד עם קביעת בית המשפט העליון, לפיה תביעת השבה נגד רשות לא תעלה על 24 חודשים.

לכן קבע בית המשפט כי אין להתחשב בנוסף בסכום ההשבה העולה על 24 החודשים הקודמים למועד הגשת הבקשה לאישור.

בכל הקשור לגובה גביית היתר, העריך המבקש את היקף הגבייה ב-24 חודשים הקודמים למועד הגשת בקשת האישור על כ-850 אלף שקל. מנגד, החברה לפיתוח לא הציגה נתוני אמת מטעמה, אך ביצעה הערכה בה שוקללה הנחה בשיעור 50% הניתנת לתושבים, כאשר להערכת המשיבה היקף גביית היתר בתקופה האמור מסתכם בכ-280 אלף שקל.

השופטת נד"ב קבעה כי בהעדרם של נתוני אמת ונוכח הפער בין הערכות הצדדים, "יש להתייחס להערכה המצויה בין שתי הערכות הצדדים תוך התייחסות לטענת המשיבה להנחה הניתנת לתושבים".

בהתאם לאותה הערכה של הצדדים, פסקה השופטת נד"ב לתובע הייצוגי גמול בסכום של כ-10,000 שקל וכן שכר-טרחה לבא-כוחו עו"ד נפתלי בסכום של 90 אלף שקל.