ילדים בני עשרים שברו השבוע רצף של כשלונות ישראלים

בימי המונדיאל תהיתי אם יכול להיות מצב שבו צרפתי או קרואטי רוכש בירות ופיצוחים כדי לראות משחק של ישראל • ואז הגיעה נבחרת העתודה בכדורסל

נבחרת ישראל עד גיל 20 / צילום: FIBA
נבחרת ישראל עד גיל 20 / צילום: FIBA

דומה שהשילוב הזה של להיוולד בישראל ולהיות חובב ספורט מושבע הוא מתכון יעיל לפיתוח דיכאון קליני. כבר עשרות שנים, לקראת כל קמפיין של נבחרת ישראל, אני מגייס את מצבורי האופטימיות האחרונים שלי, מאמין לכל מה ששוב נכתב בעיתוני הספורט על הסיכויים הגדולים, כנגד כל הסיכויים, של הנבחרת הנוכחית ומגלה בתדהמה, לאכזבתי המורגלת, שכאלה הם החיים. לפעמים אתה מפסיד ולפעמים הקבוצה השנייה מנצחת.

לפני שנים אחדות, כשמשחק של נבחרת ישראל בכדורגל התקיים בדיוק כשהייתי בטיול בחו"ל עם עובדי המשרד שלי ועלה בידינו למצוא מקום שבו יכולנו לצפות בצוותא בעוד משחק שבו נחלנו הפסד לפנתיאון, העיר לי אחד העובדים שלי, שבהתחשב בעובדה שארבעה משחקני הנבחרת שתעו על הדשא מטופלים במשרדנו בשלבים שונים של תביעה לקביעת דרגת נכות בביטוח לאומי, רמת הציפיות שלי מהם היא מעט מוגזמת.

איור: עומר הופמן
 איור: עומר הופמן

אומנם לעתים רחוקות אנחנו מנצחים, אבל אז זה קורה דווקא בענפי ספורט אזוטריים, שבהם עולים על המזרן אנשים לבושים בחלוקים שנראים כמו כאלה שמקבלים בספא, ומנסים במשך כמה דקות למשוך אחד לשני בחלוק, עד ששניהם נופלים ביחד. ואז שופט אכזר, שלא מפריד ביניהם למרות שנראה בעליל שהם הולכים מכות, קובע שאחד מהנופלים יותר ניצח מהשני. הניצחונות הללו מעוררים לרגע פרץ של גאווה, אבל הם לא מושגים על הבמה המרכזית של האהבה שלנו, בשדה הכדורגל או במגרש הכדורסל, שבהם ממש רואים נבחרת ישראלית, בענף שהכללים בו ממש מוכרים.

בשדות הללו אנו בעיקר יודעים כישלונות מפוארים בצד הפסדים רגילים, ופיתחנו מגוון תירוצים: המנטליות הישראלית, החפיפניקיות, הקושי של ישראלים לצמוח דווקא לגובה, השירות הצבאי שגודע ממיטב כישרונות הספורט שלנו (שנמנעים משירות צבאי אמיתי) את ההתפתחות הנדרשת, החינוך הלקוי, היעדר התרבות להישגים; חוסר ההשקעה ועוד מגרעות רבות, שאינן מצליחות למנוע מאיתנו להיות לוחמים עזים ומוצלחים, ממציאים אדירים, יזמי-על, אנשי הייטק מובילים וזוכים סדרתיים בפרסי נובל.

רק לפני חודש צפינו בעוד מונדיאל נטול נבחרת ישראל, וחשבתי איך זה להיות אנגלי, ספרדי, או גרמני, שמתרגשים פעם אחר פעם לראות את גיבורי הנבחרת שלהם על הבמה המרכזית של העולם. ישבתי לחזות בגמר אליפות העולם בכדורגל בין קרואטיה לצרפת ושאלתי את עצמי בחוסר אמונה, אם יכול להיות מצב הפוך, שבו אזרח צרפתי או קרואטי רוכש בירות ופיצוחים ויושב במתח על מנת לראות משחק של נבחרת ישראל. והנה, נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל באה לשחק כדי לנצח באליפות אירופה. ילדים בני עשרים, חסרי מודעות להיסטוריה רצופת הכישלונות שלנו ולמיתוס של גמדים מול רבים, המסופרת מדור לדור. הם פשוט הגיעו והתנפלו על קבוצות של אירופאים מתורבתים וגבוהים, ממש כדי לנצח אותם.

אומנם זו לא הנבחרת הבוגרת של ישראל, אבל כעכבר ספורט זו לא סיבה שלא לצפות בכל אחד ממשחקיה, תוך שינון שמות הגיבורים החדשים, שזה מקרוב באו וטרם הכרתי. ממשחק למשחק שיניתי את סדר היום שלי כדי שיתאים ללוח משחקי הנבחרת.

רק לפני כמה שבועות ראינו את גמר גביע העולם בין נבחרות קרואטיה וצרפת והנה, שוב הצרפתים הגיעו לחצי הגמר מצד אחד והקרואטים עלו לחצי הגמר בבית השני. אלא שנגד הצרפתים בחצי הגמר עמדה נבחרת ישראל ומנעה מהם מפגש חוזר עם הקרואטים בגמר, ואילו בגמר נאלצו הקרואטים לפגוש את אריות הכדורסל מישראל. למשחק הגמר שנערך ביום ראשון בערב נערכתי מבעוד מועד, עד שיעלי הזכירה לי שבדיוק באותה שעה בננו המוכשר יונתן מופיע לראשונה בחייו בקונצרט מוזיקלי בקריית אונו.

הבטתי בה ונזכרתי במערכון של אורי זוהר, הממתין לתוכנית "משחק השבוע" (בימי הערוץ היחיד, עת התאפשר לילידים בלבנט לצפות בטלוויזיה פעם אחת בשבוע במשחק אחד בשחור-לבן). שם, כשהוא מתיישב אל מול המסך וצועק "שקט בבית", מופיעה על המרקע שדרנית נאה, המסבירה שחל שינוי בתוכניות ושהערב תשודר האופרה "לה-מרמור" במקום משחק הכדורגל. מאחר שאורי זוהר היה אדם אמוציונלי ממני, המערכון מסתיים בכך שהוא מנתץ את הטלוויזיה בפטיש ענק. ומאחר שיעלי יותר אמוציונלית ממני, מצאתי את עצמי בקונצ'רטו לפסנתר, מכה על חטא על שעודדתי את יונתן להתחיל לנגן, ומקווה שהמשחק ייגרר להארכה כדי להיות בכל זאת חלק מההיסטוריה.

בתום האירוע המצער בקריית אונו, מיהרתי לביתי תוך מעבר על כל חוקי התנועה האפשריים, רק כדי לגלות שהמשחק הסתיים בניצחון מדהים של בחורינו הטובים, מבלי שאפילו הצלחתי לברר האם מירי רגב קפצה על המאמן הלאומי לפני שדחפו לו לאוזן את ראש הממשלה שהתקשר לברך. כל מה שנותר לי הוא להמתין לאליפות הבאה, ובינתיים, לחבק את יעלי בכעס ולצעוק לה - "יעלי, אנחנו אלופי אירופה!".