האם נבחרת העתודה בכדורסל באמת מעניינת מישהו?

הפוליטיקאים משתמשים בהצלחה של הנבחרת הצעירה באליפות אירופה כדי לברך מרחוק מול המצלמות, ועל בכירי הענף 4 שעות טיסה לגרמניה היו יותר מדי בשביל לחלוק את רגע השיא

שחקני נבחרת העתודה./  צילום: FIBA
שחקני נבחרת העתודה./ צילום: FIBA

השבוע כתבנו כאן על ההצעה של המדינה להעמיד פיצוי נדיב לקבוצות בתמורה לביטול הטבות המס לספורטאים זרים. מאחר שלפעמים טיימינג זה הכל בחיים, באה לאנשי האוצר ומשרד הספורט ההצלחה של נבחרת העתודה בכדורסל כרוח גבית שמעניקה נחיצות ברורה יותר לשיפור מעמדו של השחקן הישראלי ולביטול ההטבות.

אבל אפשר לראות את היחס האמיתי לנבחרת העתודה הזאת. כל אחד משתמש בה לצרכיו. הפוליטיקאים מיהרו לברך דקה אחרי. לברך לא עולה כסף ולא מצריך מחשבה, הקמת ועדות וטיפול שורש. צריך עדיין לחפש את הפוליטיקאי שיברך, פשוט יברך, מתוך רצון להכיר תודה, ולא ידאג קודם לתאם את ההנצחה התקשורתית של הברכה (המנהג המגונה הזה החל אם אינני טועה בזכייה של מכבי ת"א בסופרוליג ב-2001 כשראש המשלה דאז אריק שרון התקשר לברך את המאמן פיני גרשון לעיני המצלמות).

אפשר היה לראות את הציניות אפילו בתוך הענף הזה. כל אחד דואג למה שמעניין אותו - למרות שמדובר בכדורסל ישראלי. אף אחד מראשי מינהלת הליגה לא התייצב לפודיום ההיסטורי של נבחרת העתודה, מרחק 4 שעות טיסה בסך הכל לגרמניה, למרות שהשחקנים הללו הם דור העתיד וחלקם דור ההווה של ליגת העל של אותה מינהלת. במקום זה הגיבה המינהלת אתמול בהצעה מבישה ליזום הקמת ליגת מילואים לשחקנים ישראלים שלא זוכים לקבל דקות משחק. כאילו, בזמן שהגדולים משחקים כאן בדבר האמיתי אתם תשחקו כאן לבושים ממש כמוהם, עם נעלי ספורט ומספרים על הגופיות, בערימת החול שלכם בצד.

ואפילו הגופים המסקרים את הענף לא מצאו לנכון להיות שם כשזה קורה. ערוץ הספורט שמחזיק בזכויות של הנבחרת ושידר אותה באליפות, משך ומשך עוד משחק ועוד משחק, כאילו כדי לראות מה השחקנים האלו שווים באמת ומה ההלך הציבורי סביב הנבחרת, עד שרק בבוקר משחק הגמר מיהר להעלות צוות שידור על טיסה לגרמניה.