נשמע מוכר? כשיהודי פולין התלוננו בחו"ל כינו אותם בוגדים

פעם היו הרבה יהודים בפולין, והם רצו זכויות של מיעוט לאומי • כשהפולנים הפרו את זכויותיהם, הם פנו אל האו"ם של זמנם • "בוגדים", הגיבו הפולנים • כל דמיון אינו מקרי בהחלט

הפרלמנט בפולין / צילום: רויטרס - Kacper Pempel
הפרלמנט בפולין / צילום: רויטרס - Kacper Pempel

ספיקת הכפיים הקולנית בעקבות מחאת חברי הכנסת הערבים באו"ם מצדיקה בדל חיוך אירוני. לפחות בדל. "בכל מדינה נורמלית יש לזה הגדרה אחת - בגידה", הכריז שר התיירות בגלי צה"ל והוסיף: "מקווה שהמערכת המשפטית תעמיד אותם לדין".

החיוך האירוני הקטנטן נשפך על פניה של אמנו הפולנייה. הואיל והיא מבורכת בזיכרון ארוך וקטנוני, היא מואילה להזכיר לנו שזה בדיוק מה שחשבו בפולין לפני 99 שנה. פטריוטים פולנים נורמליים טבעו את תווית הבגידה על יהודים בהשראת בני דמות פולנים של יריב לוין.

ב-1919, שהייתה שנה איומה ונוראה ליהודי מזרח אירופה (זאת אומרת, רוב מניינו של העם היהודי), האימפריות הגדולות התפזרו לכל רוח, מדינות חדשות קמו, כנופיות לאומניות השתוללו ורצחו; והיהודים, כמובן, היו הקורבנות העיקריים. במובן מסוים היא הייתה כמעט-חזרה-כמעט-כללית לקראת השואה. יהודים נרצחו באכזריות מיוחדת על-פני כל מרחב היבשה שבין הים השחור לים הבלטי. עשרות קהילות יהודיות נמחו מעל פני האדמה. הרוצחים היו בדרך כלל אוקראינים ופולנים. פולין זה עתה הורשתה לחזור ולהתייצב על מפת אירופה מקץ היעדרות של 120 שנה ויותר.

ההצדקה לחידושה הייתה הגדרה עצמית. פולין נועדה להיות מדינת-הלאום של הפולנים. לרוע המזל, כמעט שליש מתושביה לא היו פולנים. הגדולים במיעוטיה היו אוקראינים, יהודים וגרמנים. הם לא רצו להיות בה, אבל איש לא שאל אותם (ברוב המקרים). היהודים היו כמעט עשרה אחוזים של האוכלוסייה. שנאת יהודים לא הייתה הכרחית, וגם לא הייתה היסטורית. פטריוטים פולנים התחילו לשנוא יהודים רק בסוף המאה ה-19. היהודים הנוחים ביותר לטיווח היו תושבי המזרח, באזורים הכלולים כיום בבלארוס ובאוקראינה העצמאיות.

במארס 1919, צבא פולני כבש את העיר פינסק מידי נאמני המשטר הבולשביקי ברוסיה. חשד של חוסר נאמנות נפל מיד על הקהילה היהודית הגדולה והתוססת. לילה אחד, בחמישה באפריל 1919, הפולנים תקפו אסיפה של ראשי הקהילה היהודית, העמידו 35 ממשתתפיה אל הקיר וירו בהם בדם קר.

סערה בינלאומית עצומה פרצה כאשר נודע הטבח. אויבי פולין השתמשו בו כדי לנגח אותה ולטעון בוועידת השלום בפריז נגד גבולותיה. את הוועידה ההיא ניהלו נשיא ארצות הברית וראשי הממשלות של צרפת, של בריטניה ושל איטליה. פרשת פינסק שכנעה אותם בצורך לחייב את פולין, ומדינות אחרות במזרח אירופה, להבטיח לכבד את זכויותיהם של מיעוטים לאומיים בגבולותיהן.

הפסנתרן ניהל מלחמת מאסף

המחויבות התנגדו בכל כוחן הדיפלומטי. ראש ממשלת פולין, הפסנתרן המהולל יאן פדרבסקי (Paderewski), ניהל מלחמת מאסף נואשת. הוא הטיל על היהודים את האחריות להידרדרות היחסים והאשים אותם ב"איבה" למדינה הפולנית. הוא הזהיר כי כל ניסיון לבנאם את השאלה היהודית "ייצור קשיים".

פדרבסקי שנא את כל מרכיבי האמנה. הוא חשב אותה להשפלה לאומית, מפני שכרוכה בה ההנחה ש"אנחנו אומה בעלת סטנדרטים נחותים של ציוויליזציה", הזקוקה להדרכה חיצונית בהאצלת זכויות על תושביה. חמתו בערה בו להשחית, כאשר התחוורה לו כוונת נשיא ארצות הברית, וודרו ווילסון, להטיל על פולין להבטיח "הגנה מלאה ומוחלטת על חייהם של כל תושביה ועל חירותם, בלי שים לב למוצאם, ללאומיותם, ללשונם, לגזעם או לדתם".

סעיף 7 של האמנה קבע כי "כל אזרחי פולין יהיו שווים בפני החוק". הוא העניק זכויות שימוש נרחבות ללשונות המיעוטים בחיי הציבור והמסחר. פדרבסקי התנגד לסעיף הזה והצליח לגייס כמה יהודים חסידי התבוללות לטעון נגד הכרה רשמית ביידיש.

אבל נראה שאת פדרסבקי הכעיס במיוחד הנוהל שעודד את בני המיעוטים בפולין לפנות במישרין אל גורמים זרים בתלונות על הפרת זכויותיהם. הנוהל הזה, הוא הזהיר, "ילבה במידה פטלית את הרגשות נגד המיעוטים ויגרום חוסר שקט בלתי פוסק".

חבר הלאומים, שעל הקמתו החליטה ועידת השלום, נועד להיות הבורר הסופי בשאלת המיעוטים. החבר היה גלגולו הראשון של האו"ם. בשנים המעטות של קיומו, בין שתי מלחמות העולם, הונחו על שולחנו של החבר יותר מ-200 תלונות מצד מיעוטי פולין המקופחים. 33 מן התלונות האלה באו מצד היהודים.

"הנשיא היהודי"

היהודים עשו תחילה יד אחת עם מיעוטים אחרים וכוננו חזית אלקטורלית משותפת. היא לא האריכה ימים, אבל בקולותיה נבחר ב-1922 הנשיא הראשון של פולין שהיה נציג השמאל המתון. הימין הגיב בקריאת-שבר. הוא קרא לגבריל נאטורוביץ' "הנשיא היהודי", אף כי היה פולני קתולי לכל דבר. הוא נרצח בידי מתנקש שבוע אחד לאחר בחירתו.

46 יהודים ישבו בפרלמנט הפולני הראשון, יותר מאשר בכל פרלמנט אחר בהיסטוריה, זולת הכנסת, כמובן. ביניהם היו ציונים ולא ציונים, חילונים ודתיים. הם תבעו זכויות קבוצתיות מלאות, כולל הזכות לבחור מועצה מייצגת, כולל מימון ממשלתי לחינוך יהודי.

ההסתה נגד יהודי פולין גברה והלכה בשנות ה-30. ערב מלחמת העולם השנייה, חרם כלכלי על סוחרים יהודיים גזר עוני ומחסור על המונים. חרם הוטל על יהודים באוניברסיטאות. ב-1938 קרא הימין הלאומני בפולין לשלול את כל הזכויות האזרחיות משלושת מיליוני היהודים ולזרז את יציאתם.

פולין בין שתי מלחמות העולם מספקת שיעור מאלף לכל המתעניינים ביחסי רוב ומיעוט במדינת-לאום מורכבת, מסובכת ורבת סתירות. "פולין, אם תרצו או לא תרצו, היא כנראה ארץ-המוצא החשובה ביותר של התרבות הפוליטית הישראלית", כתבתי כאן עוד לפני 16 שנה, והצעתי לא רק ליהודים כי אם גם לערבים ללמוד את לקחיה; "האמא הפולנייה של ערביי ישראל".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988