חופשה והפרעה: מנהלים ומנהלות על חופשות שהשתבשו

"ארבע שעות מלחיצות בכבישים חשוכים"

אריאל תובל, בעלי ומנכ"ל רהיטי עצמל'ה

לאן לא? סלרנו, איטליה

כשהיינו זוג צעיר (לפני הרבה שנים) אני ואשתי טסנו לדרום איטליה עם שתי הבנות הגדולות, שהיו אז קטנטנות, ועם ההורים שלי. אחרי הטיסה ציפתה לנו נסיעה מתישה ומלחיצה של ארבע שעות בכבישים חשוכים שהייתה מלווה בבכי והיסטריה, וכמובן התברברויות בעידן שלפני אפליקציות הניווט.

הגענו לאחוזה ישנה שהסבו אותה לבית מלון והמקום היה יפהפה וברמה גבוהה מאוד. אך לצערנו ממש לא מתאים לילדים. ארוחת הערב במלון הוגשה סביב שולחן ארוך ומסודר להפליא ולפי כל כללי הטקס. המפיות היו מקופלות בקפידה והאורחים התלבשו בהידור, אלא שפתאום הבנתי שלילדים כלל אסור להגיע לארוחה. האוכל היה מעולה, אבל במשך שבוע היינו צריכים לעשות תורנות ומישהו שמר על הילדות - בזמן שהשאר אוכלים.

לאן כן? כפרי נופש, הולנד

טסנו בהרכב מלא לחופשה משפחתית בהולנד: אשתי, שלושת הבנים, שתי הבנות ואני. כפרי הנופש של רשת סנטר פארקס הם מקום האידיאלי לחופשה משפחתית - בין בקתות הפזורות בטבע המקום מציע שלל אטרקציות לילדים כולל פארק מים, מתקני ספורט וגם מסעדות טובות.

אני ובני הגדול יאיר אוהבים מאוד כדורגל, הסתכלנו על המפה וראינו שבמרחק שעתיים וחצי נסיעה אנחנו יכולים להגיע לקלן, אז נסענו ובאמת הייתה אחלה חוויה. התמזל מזלנו וכשהגענו לקופה עדיין היו כרטיסים (גם הקופאית הופתעה) למשחק של קלן נגד וולפסבורג. זכינו לראות את קווין דה בראונה, שהיום משחק במנצ'סטר סיטי, במדי וולפסבורג ובסיום המשחק קלן ניצחה 2:1. האווירה באצטדיון פנרץ קרמר הייתה מדהימה, ואני כמובן זוכר את מבחר הנקניקיות העסיסיות שהציעו שם יחד עם בירה בכוס נייר.

 אריאל תובל ושניים מילדיו בהולנד/ צילום: אלבום פטי

"תשתיות מימי הביניים וידיים מושטות לבקשיש"

חיים זר, סמנכ"ל, GIGI מעבדות קוסמטיקה

לאן לא? קזבלנקה, מרוקו

לפני כמה שנים נסעתי למרוקו לטיול עם חברים. דמיינתי את קזבלנקה כעיר ים תיכונית עם שווקים אקזוטיים עתירי ניחוח תבלינים, בתי חימר צבועים בתכלת ואווירת ג'יימס בונד מסתורית באוויר. מיד עם הנחיתה הבנתי שהגעתי ליעד תיירות המוני, נטול מסתוריות וצפוף. הגמלים - לא מרגשים. השווקים - עמוסים במזכרות בעיצוב מזעזע. תבלינים אפשר להשיג בארץ והאוכל המרוקני פה יותר טעים. התשתיות שם מימי הביניים ובכל מקום מושיטים יד ל"בקשיש".

לאן כן? הר קילימנג'רו, טנזניה

לפני כשנה קראתי כתבה על טיפוס הרים, שהעירה אצלי חשק רדום - לצאת מהשגרה השוחקת להרפתקה אמיתית - מעין "טיול שחרור", אבל מוגבל בזמן ומאתגר פיזית. ההכנות לקחו כחצי שנה ונהניתי לתכנן לבד את המסע, מבלי לשתף את החברים או את המשפחה.

מיד כשנחתתי בטנזניה הבנתי שהצלחתי לארגן לי את "הטיול הגדול" שפספסתי בגיל 20. נכון, הטיפוס על ההר הוא מפעל תיירות משומן והכול מאורגן עד לפרט האחרון - מסבל אישי (פורטר) ועד להליקופטרים לחילוץ. אבל בכל בוקר קמתי בתחושת התעלות - הטיפוס לגובה היה אתגר גופני עצום של התמודדות עם עצמי ומול הטבע, ואני עדין מטפס לפסגה! האופוריה שבכיבוש הפסגה נשארה איתי ימים ארוכים אחרי הירידה ואני יודע שיהיה לי קשה לשחזר אותה. אני ממליץ לכל מי שמחפש משהו "אחר" לצאת לכבוש הר - אין תחליף לתמונה שלך לאחר שבוע של חוסר בחמצן עומד ומניף שלט על הפסגה המושלגת. המסע היה כל כך מעצים ועכשיו אני מחפש פסגה חדשה.

 חיים זר על פסגת הקילימנג'רו/ צילום:אלי כהן