הכלכלה ניצלה אך החברה הוזנחה

לפני עשר שנים, ב-15/9/2008, פשטה חברת ליהמן-ברדרס את הרגל. עשור אחרי, ורגע לפני יום הכיפורים, מצאנו לנכון לחזור ולבחון את שורשי המשבר, ואולי לעשות גם חשבון-נפש.

ליהמן הוקמה ב-1850 על-ידי שלושה אחים יהודים, שהיגרו לארה"ב מבוואריה. 158 שנה מאוחר יותר, כשהחברה פשטה רגל וסגרה את דלתותיה, היא הייתה בית-ההשקעות הרביעי בגודלו בארה"ב. המשבר שבגינו ליהמן פשטה רגל, כונה "משבר הסאב-פריים" היות שהוא התחיל מהירידה במחירי הנדל"ן ומחוסר היכולת של לווים בדירוג אשראי נמוך, סאב-פריים, להחזיר את הלוואותיהם. המשבר החל משם - והתגלגל למשבר פיננסי גלובלי, שעד היום המערכת הפיננסית מרגישה את אדוותיו.

בדומה לסיפורים רבים, הלקח מהסיפור תלוי באופן שבו מספרים אותו. בעיניי, מה שמעניין הוא סיפור המתח בין חברה לכלכלה. מתח שבגללו ראינו "סרט המשך" למשבר ב-2011, ושבגללו ההימורים על מועד שחרור "הסרט" הבא לאקרנים, או ליתר דיוק לשווקים, נמצאים בעיצומם.

את סיפור המתח הזה אפשר אולי להתחיל בחזרה לשנות ה-90, ולפערים החברתיים-כלכליים שהתרחבותם החלה להעיק הן על החברה, והן גם על הכלכלה. בין שהתמריץ להרחבת מעגל בעלי הבתים ומקבלי המשכנתאות בארה"ב היה כלכלי גרידא, או ניסיון חברתי לצמצום פערים, התוצאה הייתה שבמהלך כעשור, יותר ויותר אנשים רכשו בתים ושיפרו את מצבם הכלכלי-חברתי.

בין השנים 1995 ל-2006 שיעור הבעלות על בתים בארה"ב עלה מפחות מ-64% ליותר מ-69%. בזכות הלוליינות הפיננסית שהתפתחה, אנשים יכלו לקנות בית ב-120% מימון חיצוני. דהיינו, כמעט כל מי שרצה, יכול היה לקנות בית על תכולתו בתשלומים, על-ידי הלוואה. זה היה תהליך חשוב, כי הוא הביא לכך שחלק משמעותי מהמיעוטים האתניים, השכבות הסוציואקונומיות הנמוכות, יכלו לשנות סטאטוס, לבנות הון.

מחקרים רבים מעידים שבתהליך היציאה מעוני, בניית הון בסיסי הוא נדבך חשוב. לא פחות חשוב הוא חוסר התלות בבעל-בית, ביכולת לשמור על קביעות בעבודה, במערכת החינוך, בבניית מערכות תמיכה בקהילה, וכן יציבות בחיים. זה היה תהליך חשוב, היות שהוא הפיח רוח בכלכלה. הביקוש לבתים העלה את מחירי הנדל"ן ואת תחושת העושר, אנשים קנו יותר, והמשק צמח.

הסטטיסטיקה עבדה יותר מעשור: אפשר היה לתת הלוואות לאנשים עם דירוג אשראי נמוך, סאב-פריים, והיות שמחירי הנדל"ן עלו, הריבית הייתה נמוכה, היחס בין פושטי-הרגל למחזירי ההלוואות איפשר להמונים לעשות הרבה כסף, לרבות שיפור מעמדם ומצבם של השחורים, ההיספנים והלבנים מעוטי היכולת. אך מי שעשו הכי הרבה כסף בתהליך היו בנקאי ההשקעות שסחרו במשכנתאות, ייצרו מכשירים פיננסיים מגוונים, ומינפו את אותם נכסים מספר פעמים.

אבל בשנת 2008, מחירי הנדל"ן החלו לרדת, הריבית עלתה, ואפילו בנק מרובה נכסים כמו ליהמן לא יכול היה לגשר בין החובות המיידיים, לנכסים שאינם ניתנים למימוש מיידי ופשט רגל.

המשבר שאירע לפני עשור, כשקריסת האחים ליהמן היוותה את נקודת-הציון המרכזית שלו, נראה אולי כיום, וגם בישראל, כאירוע זניח, אבל הוא לא זניח ואף פעם לא היה - זה היה המשבר הפיננסי בהא הידיעה. כ-6 מיליון איש איבדו את מקום עבודתם בחודשים האחרונים של 2008, שיעור האבטלה בארה"ב עלה לכ-10%, וכ-14 טריליון דולר התאדו.

בלי התערבות ממשלתית מאסיבית בארה"ב ובאירופה, בנקים נוספים, ענקיות ביטוח, חברות רכב ואחרות, היו פושטים רגל, ועושר נוסף היה נמחק. בלי תמיכה כספית מאסיבית בחברות ובמשקי-הבית האמריקאיים, המשבר של 1929 היה נראה כמשחק ילדים לעומת משבר 2008.

אם הגשר לא קורס, לא מחזקים את היסודות

המשבר הפיננסי הפך לדרמה גדולה, ענקית. "כוחות ההצלה" נכנסו לפעולה ונמנע אסון, אבל במקביל נעצר גם תהליך קריטי של צמצום הפערים הכלכליים-חברתיים. אמנם מניעת המשבר וההצלה ההרואית של הכלכלה, מנעו משבר פיננסי חמור יותר, אבל ההתגייסות הזו לא טיפלה בשורש הבעיה - בחברה. ולכן אפשר לטעון, שהמשבר הבא באופק. לא היה פיזור של העושר כתוצאה מהמשבר, והתהליכים שראינו בשנות ה-80 וה-90, של העמקת הפערים התחזקו והתעצמו.

וכך, בעשור האחרון, לרוב, מי שהיה עני, אף שייתכן שיש לו עבודה ופרנסה בסיסית, נשאר עני, בלי יכולת לחלץ את עצמו ואת משפחתו ממעגל העוני; ומי שהיה עשיר כנראה נהיה עשיר יותר. והאמצע - המשיך להתכווץ.

אף שנדמה לנו שמהפכת הטכנולוגיה בעשור האחרון טרפה את הקלפים, כי אנשים עשירים כמו סטיב ג'ובס ו-וורן באפט לא באו מעושר; אין זה כך. על אף שפה ושם מככבים בצמרת מנכ"ל הודי או אישה, העשירים החדשים, כמו הישנים, מגיעים ממעגל שלא התרחב, מעגל של אנשים עם נגישות להשכלה, למקומות עבודה מתגמלים, ונגישות להון.

בקיץ 2011 היה פרק המשך, בדמות מחאות חברתיות, שניסו לכוון את הזרקור לקשר בין חברה לכלכלה. בארה"ב כונתה המחאה occupy wall street (לכבוש את וול-סטריט). בישראל הביטוי היה מחנה אוהלים בשדרות רוטשילד בת"א, ו-400 אלף מפגינים בכיכר רבין. 

בארה"ב, הכעס תועל נגד בנקאי ההשקעות שחולצו ב-2008, ופספס את ההזדמנות להחזיר לכותרות את הפערים החברתיים-כלכליים. יש מי שיגיד שכתוצאה מכך הם קיבלו את הנשיא דונלד טראמפ. בישראל, המחאה התמקדה בקשר בין חברה לכלכלה. המרכיב החשוב של המחאה החברתית בישראל, לא היה הקוטג', אלא מחאת הדיור, ויש מי שיגיד שכתוצאה מכך קיבלנו את השר משה כחלון ומחיר למשתכן.

דיור זה חשוב אבל ממש לא מספק

בישראל - המאמצים להוריד את מחירי הדיור ולהחזיר את הדיור הציבורי, הם קריטיים ומשמעותיים להחזרת הסולידריות החברתית, וכן כהשקעה משמעותית בחיזוק המשק, החברה והכלכלה בטווח הארוך. המסלול שנבחר, מעיד על כך שהמתכננים למדו את הלקח הנדרש מהמשבר האמריקאי, והתכנון אינו מסבך בחובות את הבנקים, הציבור והמדינה.

יחד עם זאת, הפתרון שנבחר מוגבל. הוא יוצר פתרון חלקי לשכבה לא מספיק נרחבת של אנשים, ומה שמאכזב בעיקר הם הפתרונות החלופיים שלא קודמו, כגון דיור בר-השגה. "דירה למשתכן" היא אולי מקום טוב להתחיל בו, אבל אי אפשר להיעצר שם.

אם לרגל יום הכיפורים ועשור למשבר, עושים כאן חשבון-נפש אמיתי, כדאי שנכיר במציאות שהפערים הכלכליים-חברתיים שעמדו בבסיס המשבר של 2008 התרחבו מאז עוד יותר. בלי הרחבת הנגישות לכלכלה לאנשים שכיום מודרים ממנה, בלי צמצום הפערים החברתיים לצד הכלכליים, שיעור הצמיחה והתפתחות המשק הולכים ונעצרים לאט-לאט.

עלינו לאמץ תהליכי תיקון והבראה - כלכלית, עסקית וחברתית. תהליכים שכבר שנמצאים סביבנו, כמו מודלים של כלכלה שיתופית ומודלים להרחבת השירותים החברתיים. יש פתרונות טובים, אבל הם דורשים מעורבות ותמיכה ממשלתית והתוויה של הדרך ברמת המדינה.

לכאורה, הכול דבש, הסטטיסטיקות של ישראל נהדרות, אבל ככל שנדחה את השיפוץ ביסודות, כך ההסתברות לקריסה נוספת עולה. לצד זאת, התסריט החלופי זה ששם בראש סדר היום צמצום פערים, נראה הגיוני ומבטיח מתמיד.

■ הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח עסקי ב-IBI ניהול תיקים.